אחת מנקודות החולשה של השמאל - מהותית והסברתית - היא נקודת הביטחון. השמאל שמשמאל למגדלי אקירוב, לא אוהב לדבר על ביטחון, במידה מסוימת של צדק. באמצעות סוגיות ביטחוניות, או ביטחוניות לכאורה, מצליחים ימנים למסגר את הוויכוח הפוליטי בצורה נוחה להם - כשיצר ההישרדות עומד תמיד ברקע של הדיון, קשה לא להיאטם לאחר ולזכויותיו. מצד שני, לא ניתן להתעלם מסוגיה כל-כך קיומית כמו ביטחון רק על-ידי "מיסגור מחדש". ביטחון לא דורש חינוך או הבנייה תרבותית,
הוא בסיסי כמו תחושת הפחד. באופן יסודי וטבעי הוא ממוסגר כבר במוחנו כחיוני, ולא ניתן לערער זאת.
אז מה עושים? שמאלנים רבים עושים את הטעות - המהותית וההסברתית כאחד - ומצמצמים את סוגיות הביטחון לסוגיות של זכויות אדם. אם אין לנו ביטחון, הם אומרים, זה משום שאנו מפירים זכויות אדם באופן שיטתי, ונוהגים בחוסר הוגנות מול הפלסטינים. יש בכך מידה רבה של אמת, אבל המסקנה האופרטיבית שגויה: זה שעוולות המדיניות הישראלית תרמו, במידה רבה, לאיומים הביטחוניים, לא אומר שברגע שיתוקנו העוולות (עניין אוטופי כשלעצמו) - יתפוגגו האיומים. למעשה, גם אם
דב חנין יבחר מחר לראש הממשלה ברוב גדול, איסמאיל הנייה לא יהפוך למלך חוסיין.
כאן נותר השמאל בפינה, במקום שבו הוא נוהג להוכיח את הימין: "אז מה האלטרנטיבה שלכם?". בנקודה הזו שמאלנים "לאומיים" הופכים לביטחוניסטים מתלהמים לא פחות מימניים אל מול איומי הטרור, ונופלים למלכודת המיסגור הימני, על הביטחוניזם העיוור שהוא מוביל. זו שוב טעות שהיא גם מהותית וגם הסברתית - במגרש של הביטחוניזם המתלהם ליברמן לנצח יראה יותר מושך מברק (לחובבי הז'אנר בלבד). מנגד, השמאלנים היותר "נוקשים" פשוט חוזרים ומדברים על זכויות אדם. אבל אי-אפשר לענות על פחד קמאי, על מיסגור יסודי, בשינוי המוקד של הבעיה. אי-אפשר להעביר את מרכז הכובד מביטחון לזכויות אדם או מוסר.
הפיתרון הוא מיסגור ביטחונסטי חדש, שמבחין בין ביטחון לניצול ודיכוי. זה הולך כך: החמאס, והקיצוניות הפוליטית בכלל, היא סכנה אמיתית שלא ניתן לפתור בהינף יד; היא סכנה לכל האנשים השואפים לחופש ופלורליזם - יהודים, אבל לא פחות מכך ערבים. זה לא עניין של ערבים נגד יהודים, אלא של תומכי החופש מול הקיצוניים. לכן יש להשקיע - באסטרטגיה וטקטיקה - לבודד קיצוניים מברי שיח, ולנהוג בראשונים בכוח ממוקד, ובשניים בדיאלוג. אם רוצים זה אפשרי.
במקביל יש לחשוף ביסודיות ודקדקניות כיצד מסווים בימין, באמתלה של חששות ביטחוניים אמיתיים, קידום אג'נדה של דיכוי, ניצול ושימור הדומיננטיות. יש להראות את
המניפולציות הללו, לפרטן, להדגישן ולחזור ולטעון: מי שמשחק לפי הכלל שהכוח בלבד מדבר - מהמר בצורה המסוכנת ביותר על החיים והביטחון של כולנו.
ברוח הסלנג הצה"לי, אפשר לכנות זאת "חישוף ביטחוניסטי" - הורדת מסך העשן של הצדקות הביטחון, וחשיפת מה שמאחוריהם: אג'נדה אידיאולוגית שאינה קשורה לביטחון. דוגמה נפלאה היא השליטה המתמשכת על המרחב האווירי והימי של עזה, מהשנייה הראשונה להתנתקות, עוד לפני עליית החמאס ועוד לפני חטיפת שליט - סוג של מצור. זו שליטה אבסורדית, לאור העובדה שבמנהרות מוברח כמעט כל דבר שיכול לאיים על ישראל - נשק ללוחמת גרילה. באמצעות שליטה זו מנענו, כנראה, כניסת טנקים ונשק כבד וגדול - פגיע מאוד לחיל האוויר הישראלי. הפלסטינים יודעים זאת. לכן נשק כזה היה משמש יותר כגורם מייצב מאשר כגורם מאיים. לעומת זאת, השליטה הישראלית סייעה רבות לחמאס בבחירות, כשדיבר בשם הכבוד הלאומי הפגוע. הנה מדיניות "ביטחוניסטית", שלמעשה שירתה ניסיון לשמר את הדומיננטיות הישראלית המוחלטת. לאור אפקט גולדסטון - היא כשלה אפילו בכך.
