איך הפך אחי אלי תסמונת דאון לאפיקומן בהגדה

כאן בפרק האפיקומן מובא קטע מן ההספד שלי על אחי ז"ל, שפורסם באינטרנט ובשלושה כתבי עת (אפיריון, נהרדעא, ברית), בצירוף שיר על דמותו כמלאך אלוהים: נרמז שם אירוע שבו אמר אחי אלי ז"ל לאִמי ולי, כשאמי שאלה אותו "מנין באת לעולם, איפה היית לפני שנשלחתָ אליי?". אלי השיב לנו אז: "הייתי תחת השטיחַ של אלוהים". המשפט הדהים אז אותי ואת אמי, כיוון שסבי יצחק (אבא של אמי סעידה) אמר לה עם לידתו של אלי, שילדי תסמונת דאון בלידתם הם מלאכים שנפלו ובאו לעולם לעשות תיקון, ולכן עליה לגדלו כאילו יש בביתה מלאך. המשפט שאמר אלי לאִמי ולי, כמו אימֵת את דבריו של סבא, והֵבַנו על-פי משפט זה, שלאלי יש נשמה גבוהה מאוד, אם הוא מגדיר עצמו כמי שבא מתחת השטיח של אלוהים. בהכנסת דמותו של אלי ז"ל לתוך סדר ההגדה כמו נסגר מעגל. כל חייו רצה אלי אחי שיכירו בו, שיידעו מי הוא. אחותי רינה, שעובדת בטלוויזיה הישראלית, סיפרה שלא פעם אמרו לה עובדי טלוויזיה שהיה עומד מחוץ לבניין הטלוויזיה, וכשהיה רואה דמות מוכרת מן המסך, היה ניגש אליה ואומר: "אני אח של הרצל ובלפור חקק, הם אחים שלי, הם חתני תנ"ך, הם משוררים". לא פעם באירועים חברתיים, היה ניגש לאנשים ואומר להם: "אחים שלי מפורסמים, גם אני רוצה להיות מפורסם כמוהם". כשהלכנו פעם לשידור רדיו, הרצל אחי התאום ואני, אמר לנו: "קחו אותי אתכם, גם אני רוצה להיות מפורסם, יש לי מה להגיד". כשאמי עברה דירה לבית הכרם, הוא התחיל לשיר באירוע משפחתי "טוב לי בדירה, טוב לי בדירה", בקצב מִשלו. כששאלו אותו מאיפה השיר הזה, אמר לכולם: "זה שיר שאני חיברתי, אני משורר כמו אחים שלי". בהיותנו ילדים, הקלדנו את רשימותינו ושירינו בבית ההורים במכונת כתיבה, שהייתה לנו. הוא היה יושב סמוך למקלדת מכונת הכתיבה, מקליד קטעים שלֵמים ללא פֵּשר, ואומר: "גם אני חיברתי סיפור, תשלחו לעיתון מעריב לנוער". מכיוון שהיינו כתבי נוער של העיתון, העברנו מדי פעם מעטפות עם חומר לעיתון, ופעם הוא הצליח להכניס למעטפה שלנו את דבריו, וקיבלנו אחר-כך את הדף מעורך העיתון אמנון בירב, שצירף דף נלווה: "מה זה?".

גם סמוך למותו, בהיותו בערשׂ דווי בבית חולים שערי צדק, הוא הצביע עלינו לפני רופאי המחלקה, ואמר: "הם הרצל ובלפור חקק, הם משוררים, הם מפורסמים. גם אני רוצה להיות מפורסם". ותמיד השלים זאת, בחיבור שתי אצבעות משתי ידיו, ואמר: "הם שניים, הם שניים". כשחוּבּר בימיו האחרונים לאינפוזיה ולהנשמה, קשרו הרופאים את ידיו, כי ניסה לנתק את המכשירים. היה כואב לראותו, מסמן לנו בעיניו ומראה לנו את ידיו הקשורות. הוא לא הבין למה אנו אחיו ואחיותיו איננו מחלצים אותו, ולא ניתן היה להסביר לו זאת. גם במותו, חיכה עם נשימתו האחרונה, עד שיָדע שכולם לידו. אֵחרתי לבית החולים וכל אחיי ואחיותיי וגם אמי כבר עמדו לידו, כשהוא מחרחר נשימות אחרונות. הוא שמע שכולם מחכים לי. כשהגעתי, אחזתי בידו ואמרתי: "אלי, זה בלפור, אני כאן, הגעתי". דקות ספורות לאחר מכן, ראינו כולנו איך השיב נשימה אחרונה והפסיק לנשום. מכיוון שנפטר בשַבּת, ביקשו מאיתנו לקבור אותו עוד במוצאי שבת, וידענו שלא יהיו אבלים בהלוויה. אמי התנגדה ואמרה שאם מחכים בהלוויית אדמו"ר יום עד בוא כל האבלים מחו"ל, אנו נחכה עד יום ראשון. "אלי לא התחתן", אמרה, "ואנחנו נעשה לו הלוויה כמו חתונה". ואכן, זה היה מדהים לראות הלוויה שבה צבאו המוני אנשים ליד מיטת המת, וכולם הקשיבו אז להספד שלי, שפורסם תחת השם "תחת השטיח של אלוהים". בעקבותיי הספיד אותו גם אחי יהודה, והרצל אחי התאום קרא שיר. שתי משוררות קמו ואמרו דברים על יחס החברה לחלשים בתוכה: עדנה מיטווך מלר ואסתר אייזן. "עשינו לו היום חתונה", אמרה אמי לאחר ההלוויה. לאחר מותו קיבלנו שטף של מיילים מן הציבור שהגיבו להספד שכתבתי, שהועתק ופורסם בארבעה אתרים. חמישה שירים חוברו עליו על יד תגובנים (טוקבקיסטים), ומשוררת אחת - רחל נפרסטק - אף חיברה שיר מולחן, שהושמע בתוכנית "הדרה", ברשת ב', בעריכת נדיר צור. אחד התגובנים כתב שלאחר מותו נמצא אלי ז"ל מעל השטיח של אלוהים ולא מתחתיו. ההספד על אלי חולק על-ידי בתֵי ספר לחינוך מיוחד למורי החינוך המיוחד. אחת המנהלות התקשרה אליי וסיפרה שקראה את ההספד למורים, בפתח שנת הלימודים. אלי, שבחייו ספג עלבונות והשפלות מן הציבור שבתוכו חי, זכה דווקא לאחר מותו ליחס של אהבה ואמפתיה ללא גבול. עכשיו עמותת מעגלי צדק הפכה אותו לחלק מן ההגדה של פסח. הוא היה לאפיקומן, לסמל של האנשים המוצפנים והנסתרים של החברה, שאינם זוכים לאהבה. כל חייו ביקש תָמר אחד, ובמותו הניחו הכל על קברו אשכול של תמרים.