אני מודה כי אני שייך לקבוצה נוירוטית ושולית של ישראלים המשתוקקים לדעת בזמן אמת מה מתרחש בדיונים של השביעייה. נדמה לי כי דנים שם בנושאים העשויים או העלולים להיות גורליים ואני אינני מין דמוקרט שמסתפק בזה שראשי המדינה אומרים לו למעשה "כשנגיע לגיבוש החלטה, לא תהיה האחרון לדעת". דיווח על עמדות בטרם החלטה איננו גורם בדרך כלל לאושר גדול בקרב מקבלי ההחלטה. לא פלא על כן כי על-פי הנראה הם מבקשים מכלי התקשורת הממלכתיים והפרטיים לגונן עליהם מפני רסיסים של דעת קהל ולפי מה שאיננו נשמע ברדיו ואיננו נראה ממסכי הפלזמה, התקשורת או יודעת קצת ונענית הרבה, או איננה יודעת ולא כלום והיא מקבלת את הדרתה בהכנעה. קשה לי בכך. מאז עומדי על דעתי הורגלתי לתקשורת שהואשמה בלהט דיווחי, בפגיעה בדיסקרטיות המידתית המתחייבת לגבי פרסום דיונים של מקבלי החלטות, בהדלפות, בסנסציות כסגנון וכמהות רחמנא לצלן, ועכשיו כשהאיפוק הוא טוטאלי והעצירות מעוררת דאגה לשלומה, אני מרגיש כאילו אני ניצב מול מיטת חוליה של התקשורת הישראלית או מול תא ההסגר בו היא נתונה.
כשראש ה
ממשלה היה בוושינגטון זעקה כותרת של מאמר מערכת בעיתון מכובד "דבר איתנו", כי לא ידענו, אנחנו שבנו מדובר, דבר וחצי דבר על מה שמדובר. אכן, הנשיא האמריקני מצידו בחר להטיל מסך דיפלומטי על הפגישות שלו עם נתניהו כדי לסמן את סולם ריכטר של ההפרעות הסיסמיות ביחסים בין ישראל לארצות הברית, אבל נתניהו בחר להסתיר מאחורי המסך הזה את הכל. ההרגשה הברורה הייתה כי הוא או עוזריו או יועציו לא התייראו מן הישראלי בבית הדוגל בשקיפות והתובע אותה כחלק מערכיו ומגנון התנהלותו כבוחר. הם סמכו על קליטת המסר כי דעת הקהל איננה חלק מן התהליך הדמוקרטי. הם אומנם למדו לא פעם, ולאחרונה ברציפות אכזרית למדי, כי דעת הקהל הזאת האדישה לתהליכים ומעדיפה להתרגש מעניינים רציניים הנוגעים לקניונים ולתרבות ריאליטי, מתעוררת לפתע לחיים כנשוכת נחש כשהחלטה שהתקבלה בצל המסכים של האין-אינפורמאציה פורצת למשל מתוך הקברים באשקלון אל כל בית וכל סלון. בתר מעשה, כמו אחרי מע'ם ואתרי מורשת, דעת הקהל פתאום לוחצת על הסרעפת ואינה מרפה עד שהממשלה נסוגה. כנראה קל יותר להתקפל מאשר להתנהל. זה מה שמכינה לנו השביעייה?
מה שהיה בוושינגטון נמשך בירושלים. ראש הממשלה חזר ומיד ישב עם השבעה. מה הם חושבים המופלאים האלה? לאן הם מוליכים את המדינה? מה הם רוצים? האם הם מגינים עלינו, כלומר על כלל ישראל, או על הסקטור שנתן להם קמצים עלובים של מנדטים המצטרפים יחד לקואליציה שהיא שלטונית לכל דבר, והיא כל כך חלשה במהותה שאי-אפשר להתגבר על כוחה המכני? האם אני, מר וגברת אזרח, מעניין אותם? האם דעתי חשובה להם? האם הם רוצים להאזין לה? האם הם סבורים כי דמוקרטיה היא שלטון, אבל שלטון אינו צריך להיות דמוקרטי? אך מה שכואב אפילו יותר מכך הוא שדומה, לכאורה מכל מקום, כי בכלי התקשורת שלנו קשרו עלי קשר. יכול להיות שיבואו איתי בדברים באחד מימי השבוע כדי לתת לי זכות דיבור כאחד מן הנשאלים בסקר של עיתוני סוף השבוע ואמצא עצמי באיזה מעגל או מרובע צבעוני כתומך או כמתנגד או כאחד שאינו יודע לשאול. זה תקשורת נכבדת, לא מתאים משום מה לציפיותיי.
הנושאים הנדונים - היחסים עם ארצות הברית, ההיענות או הדחייה לתביעותיה, ההיערכות הפנים-קואליציונית בשעה הקריטית הזאת - הם נושאים המצריכים מעורבות תקשורתית ומעורבות ציבורית וחשובים לאמת ולמהות החברה בה אנו חיים, כי הממשלה תדווח ומכל מקום לא תחסום דיווח, כי התקשורת תשכיל ומכל מקום לא תראה עצמה מחויבת להצפין או לא לחשוף. דנים על חיינו. דנים על עתידנו. דנים על מיקומנו בתוך קהיליית העמים. לא דנים בסיסמאות מאחוריהן מתייצבים נתינים צייתנים או מולם עומדים מורדים עוינים. הצוותא הישראלית ניצבת על פרשת דרכים. אי-אפשר, אסור לטשטש זאת. הצוותא הישראלית בחרה לחיות במשטר פרלמנטארי ובדמוקרטיה ייצוגית ושילוחית. היא בחרה משטר בו הנבחרים מחליטים. אבל היא לא בחרה למחול על השקיפות, היא לא בחרה לחיות בלי שיאזינו לה, היא לא בחרה לוותר על מקומה במרקם התוסס של החיים בו אוזנה חשודה וקולה מושתק.
אני מודה כי הרגלנו - ברפיון אדיקותנו לערכים של דמוקרטיה פעילה - את השלטון להתייחס אלינו כאל נתון שחשיבותו גמישה עד להפליא, חשוב מאין כמוהו בערב בחירות, זניח מאין כמוהו לאחריהן. אשמים אנחנו. אבל יש גבול. אם הממשלה אינה עוצרת בו, ראוי כי המדיה שלנו, היודעת להיות נמרצת, המהינה לעמוד על מיצוי הזכויות שתפקידה מעניק לה, לא תשכח את מה שהיא היטיבה לדעת עד הנה ותעניק לנו את האפשרות למצות את מלוא חופש המידע שאנו ראויים לו, את מרב ההזדמנות להשמיע קולנו באוזני קברניטי הספינה שהיא, אחר הכל וחשוב לזכור זאת, ספינה שבבעלותנו.
