למי שלא הבין עד כה את כללי המשחק, שפוענחו אך עתה בידי מנהיג אמריקני, נטול עכבות, אז הנה לפניכם פשר האסטרטגיה האמריקנית ההיסטורית: עליך לקדם בישראל - היא מדינת החסות האמריקנית - בכל דרך ואמצעי, שליט "מתון", "פשרני" ו"פרגמאטי", שיוכל ליהנות מטיפוח אשליית הקונצנזוס הישראלי לבנייה בגושי ההתיישבות.
בחסות מהלך הקונצנזוס השגוי, יוכל הבית הלבן לקרוץ עין לעולם המוסלמי ולפתות אותו במחוות ישראליות מפליגות ברמת הגולן, ביהודה ובשומרון, ובשכונות ערביות מזרח-ירושלמיות, הנושקות כדי בתים בודדים ללב אוכלוסיה יהודית, רגישה ופגיעה ביותר.
אריאל שרון חש בזמנו בספינתו הטובעת, לצד הרמזים הפנימיים העבים מטעם האליטה המשפטית, והיה מוכן להטיל אל המים הגועשים את ישובי חוף הנגב (גוש קטיף) זאת כדי לזכות בעוד שנות כהונה נטולות לחץ.
קודם לכן, שרון אץ רץ, באמצעות עוזרו הפרובלמאטי, דב ויסגלס, אל הבית הלבן, כדי לקבל אסמכתה כלשהי, עימה ירוץ לספר לחבר'ה, כי, אכן, לב הקונצנזוס בישראל יחוסן מעתה מפני תביעות בינלאומיות בעתיד. עד היום לא ברור מה נשא בחובו מעמד ההתרפסות של צ'מברליין הישראלי.
עם זאת, אבי ההתנחלויות ההפכפך ידע היטב, כי מחיר הביטחון (ציר פילדלפי הקריטי עבור מחצית ישראל), שכה היה יקר לליבו עד אותה שעה, הוא כבד ללא נשוא; ועל-כן, אין להרהר אחר הקשר הנסיבתי הברור בין הירידה הדרמטית ברמת בריאותו של שרון לבין מימוש מהלך הנסיגה מחוף הנגב.
הליך ההסוואה האמריקני - בסימן קידוש הקונצנזוס הישראלי - התבסס על היגיון פוליטי קר ומחושב, לפיו הכנסת התנחלויות ההסכמה למובלעות צבאיות ישראליות מאוימות, תביא בהכרח לידי מהלכי "התכנסות", אותם כבר ניסחו בכירי מפלגת הגג לחסרי בית פוליטיים, שייסד אריאל שרון.
ברור היה ומובן לכל בר דעת, שכל ניסור בצלעות הקיומיות, סביב ליבה של ירושלים רבתי, אליבא דמשנתו של
חיים רמון ("האם ג'אבל מוכאבר וצור באח'ר הם ירושלים?") - תביא בהכרח לידי עזיבת תושבים ירושלמים את השכונות היהודיות, שחוברו (וגם נותקו) להם יחדיו...