מדוע השמאל הפך לסמול?

רבים מקיבוצי השומר הצעיר של הקיבוץ הארצי, שהם הבסיס האלקטורלי של מרצ, יושבים על "אדמה כבושה", ולא מהססים להפגין נגד הכיבוש. הוועדה בראשותה של פרופ' תמר הרמן, שכתבה את הדוח, בעניין כישלונה של מרצ בבחירות, הציעה לאחד את מרצ עם הרשימה הקומוניסטית-ערבית חד"ש, כאחד הפתרונות של החייאה ובנייה של מרצ חדשה. במסגרת "ברית הזוגיות" צועדים בהפגנות אנשי השמאל של מרצ, שלום עכשיו ושאר עשרות "ארגוני השלום", יחד עם פלשתינים כשמעליהם מתנוססים דגלי פלשתין. זו עוד סיבה לכישלונו של השמאל בדעת הקהל ובקלפי. כאשר אפרים סנה (סגן שר הביטחון לשעבר מטעם מפלגת העבודה) וביבי נתניהו מהליכוד, התריעו לפני שנים על הסכנה האירנית, השמאל כדרכו לעג להם וטען שזו "יצירת פאניקה", לצרכים פוליטיים. גם היום השמאל מאשים את נתניהו וברק באותו ה"היגיון", למרות שהם צדקו, ולשמאל אין אומץ להודות בכישלון. רוב אנשי תעשיית הקולנוע, המפיקים סרטים פרו פלשתינים במימון ישראלי, הם החלק ה"אמנותי" של השמאל הקיצוני, היוצאים להפגנות בעד הפלשתינים ונגד "סתימת פיות" ו"המקרתיזם" הציוני. בעיני חלק מאנשי הקולנוע, התרבות והאמנות, הציונות נחשבת כ"סטייה אידיאולוגית". חלק מהפרסים שהם זוכים בעולם נובעים מהמסרים האנטי ישראלים של סרטיהם ולא מאמנות פילמאית נשגבה.

חלקים בשמאל הנאיבי, ממשיכים לטפח חזון אוטופי של כינון גן עדן של ביטחון, שלום ושוויון בישראל, אם רק ניסוג לקווי 67', נפנה את ההתנחלויות, נמגר את הלאומנות, הקפיטליזם והימין. כל זאת על-פי האמונה בנוסח ההמנון והדוקטרינה הקומוניסטית שחלפה: "עולם ישן נחריבה - עולם חדש נקימה". השמאל מאשים את "הכיבוש" בכל הצרות. האמנם? האם לפני הכיבוש וההתנחלויות נתנו לנו לחיות בשקט? האם שכחנו את הטרור הפלשתיני של הפידאיונים מ-48' ועד 67'? האם שכחנו את כל גלי הפרעות והרציחות במהלך כל השנים, לפני מלחמת ששת הימים?

הטמפרמנט המהפכני של חלק מאנשי השמאל הדוגמטי, מחפש תמיד מטרה למאבק. לאחר שמנחם בגין ואריק שרון "הימניים" הפכו ליקירי השמאל, נתניהו וברק הפכו למטרת המאבק האישי והאידיאולוגי נגדם, בשותפות עם המאבק הפלשתיני. השמאל זקוק תמיד ליריב אידיאולוגי כדי להישאר על המפה הציבורית. חלקים בשמאל הקיצוני "תירגמו" את הסיסמה הרוסית האנטישמית הישנה ל"שפה" פוליטית עכשיווית מקורית: "הכו בציונים והצילו את פלשתין", על משקל הפסוק האנטישמי "הכו ביהודים והצילו את המולדת". כמעט כל פעילות הגנתית של צה"ל במלחמה נגד המתאבדים, הקסאמים והטרור הפלשתיני, נחשבת בעיני השמאל כפרובוקציות לא מידתיות ולא מאוזנות. תמיד יש להם נימוקים הומאניים וטיעונים מדיניים מדוע לא דרושות תגובות, כדי לא לפגוע בתהליך השלום.

השמאל מציג את עצמו בגאווה, כתומך ומגן על "פלורליזם" של דעות, על "ליברליות" מחשבתית, על "הבנת וקבלת האחר". כל זה נכון כשמדובר בפלשתינים, ובכאלה הקרובים לדעתם בלבד. ואולם האמת היא שהם חסרי סובלנות לדעות אחרות. הם נוהגים להטיח כינוי גנאי של "פשיסט", לכל מי שדעתו ימינה מהם, על-פי שיטות התעמולה הקומוניסטיות. במהלך השנים של המחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות, רשימת המושמצים כ"פשיסטים" כללה לא רק אנשי ימין כמו ז'בוטינסקי, בגין, שמיר, שרון, נתניהו והסופר א.צ. גרינברג, אלא גם אנשי שמאל כמו בן-גוריון, דיין, פרס וברק. יריבים פוליטיים רבים של השמאל זוכים לכינוי גנאי זה. מסתבר ש"הפשיזם החדש", מבית מדרשו של השמאל הקיצוני בישראל, ממשיך לחפש את אויביו מהמלחמה שהסתיימה לפני 60 שנה. החיבור הרגשי והרציונלי בין האזרחים בישראל, במדינה הנתונה כל שנותיה לטרור ולאיומים קיומיים, מצד אויביה הפלשתינים והמוסלמים, גדול יותר מכל אידיאולוגיה של שמאל פצפיסטי תיאורטי ונאיבי. לרגש הזה קוראים פטריוטיזם לאומי. השמאל הדוגמטי עדיין לא הֶפְנִים ולא הכיר בזאת, והוא ממשיך להתבדל ולהתרחק מהקוצנזוס הזה, ולכן הוא מצטמק, נכשל ומאבד אהדה ותמיכה. חלק גדול של ההתנחלויות הוותיקות, הוקמו בזמנו על-ידי ממשלות השמאל של מפלגת העבודה, בימי גלילי, אלון, פרס, רבין ואנשי ההתיישבות העובדת של הקיבוצים והמושבים. ראוי לזכור ולהזכיר זאת לכל אלה מהשמאל, המנהלים תעמולת שנאה נגד הימין ונגד מפלגת העבודה, בנושא ההתנחלויות.

כשהשמאל בצרפת התנגד למלחמה באלג'יר, הוא לא פנה נגד הרפובליקה הצרפתית. כשהשמאל בארה"ב התנגד למלחמה בוייטנאם, הוא לא נטש את האמונה והפטריוטיות הלאומית האמריקנית. ואולם השמאל בישראל, התחבר לאלמנטים קיצוניים של אויבינו ומשתף איתם פעולה גלויה, נגד זכות קיומה של ישראל כמדינה ציונית ויהודית. הלחשנים של השמאל הקיצוני, בעיקר מקרב אנשי הרוח ואנשי האקדמיה, מגבירים את פעילותם בעולם, על-מנת להגביר את הלחץ החיצוני על ממשלות ישראל, כדי לרצות את התביעות הפלשתיניות. כל זאת, כ"אלטרנטיבה" פוליטית לאחר הכישלון בקלפיות בבחירות האחרונות. הארגון היהודי השמאלני החדש בארה"ב (סניף של "שלום עכשיו") "גיי סטרייט", מחתים עצומה הקוראת לאובמה לנקוט גישה עוד יותר תקיפה נגד ישראל. יש בשמאל גם דעות הקוראות לפתרון כפוי.

גם השמאל הציוני וגם השמאל הקיצוני, לא מוכנים להסיק מסקנות, להכיר בעובדות ולהודות בכישלון הקו המדיני שלהם, בעניין השגת הסכם שלום אפשרי. הם ממשיכים להאשים רק את ישראל בכישלון, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות:

• אהוד ברק הציע לפלשתינים, בקמפ דייויד, מדינה פלשתינית אופטימלית וחלוקת ירושלים - הם דחו זאת!

• ביל קלינטון הציע הצעה דומה - הם דחו אותה!

• אולמרט הציע להם כמעט הכל ב-2008 - הם נעלמו ודחו! הוא עצמו סיפר, לאחר התפטרותו, בגאווה, על הצעתו המקסימלית.

במהלך 8 שנים היו ארבעה ניסיונות אמיתיים מצדנו לסיום הכיבוש, ולהגיע להסדר ולסיום הסכסוך, כולל נכונות לוויתורים כואבים - שנדחו.

כל הפקולטות למדעי חברה ורוח, בארבע האוניברסיטות המובילות בארץ, הן חממות ובתי גידול של השמאל הקיצוני הפוסט ציוני. רבים מהמרצים בפקולטות הללו שייכים להגדרה זו. הביטוי האקטואלי האחרון לעובדה זו, היו מחיאות הכפיים הנלהבות של המרצים והסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, בעת נאומו של סגן הנשיא האמריקני, ג'ו ביידן, כאשר גינה את ישראל. מחיאות כפיים אקדמיות אלה הן ביטוי של מזוכיזם ותיעוב עצמי של שמאל קיצוני, אנטי ציוני. פרופ' שלמה זנד, מאוניברסיטת תל אביב, כתב "מחקר" לפיו העם היהודי זו המצאה מודרנית. ספרו הפך לפופולרי בכל החוגים האנטי ציונים, בקרב האינטלקטואלים באירופה ("מתי ואיך הומצא העם היהודי"?). פרופ' נורית פלד, מאוניברסיטת ירושלים, הצהירה בשידור רדיו (רשת ב', מרס 2010) כי אין לה שום התנגדות שראש ממשלתנו יהיה מוסלמי ערבי ב"מדינת כל אזרחיה". במאמר שפרסמה (17.3.10) באתר News1 כתבה בין השאר: אני אתאבל על פלשתין הנכחדת ביום הנכבה. אתאבל על גיבורי בילעין ונעלין, אתאבל על הדם וההרג של הפלשתינים, בגלל הסיפור הציוני השקרי. פרופ' אורן יפתחאל, מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, טוען ב"מחקריו" כי הפתרון המדיני לסכסוך עם הפלשתינים הוא במדינה דו-לאומית. לדעתו, ישראל היא מדינת אפרטהייד, כי ממשלת החמאס היא דמוקרטית, כי הדיכוי הישראלי הוא הגורם לטרור הפלשתיני. ד"ר גורדון (אוניברסיטת באר שבע) וד"ר מטר (אוניברסיטת תל אביב) הם ראשי הפעילים בסניף הישראלי של הארגון הבינלאומי המפעיל חרם על ישראל. פרופ' נעמי חזן, לשעבר חברת כנסת של מרצ, כיום נשיאת הקרן החדשה. יום אחד לאחר תחילת "מבצע עופרת יצוקה" בעזה, פורסמה הודעת גינוי לפעולה, שהוגדרה "כפשע מלחמה", מטעם ארגון נשים בינלאומי, כולל פלשתיניות וישראליות שנעמי חזן חברה פעילה בו. היא לא הסתייגה בפומבי מהחלטת ארגון זה בו היא חברה.

לרובם של אנשי השמאל הנאיבים והדוגמטים, יש קיבעון מחשבתי. יש להם דעות ומושגים חריגים ושליליים בעניינים נורמטיביים, המקובלים אצל כל אזרח ופטריוט לאומי של עם הנתון לאיומים קיומיים, כמו בישראל. הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף). הם מתנגדים ללאומיות (פשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני) פאניקה). הם פוסלים כל אדם וכל דעה, המוגדרים על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון. הם חיים במושגים ןירטואלים ואידיאולוגים, מנותקים מעובדות מציאות החיים. הם מדקלמים נוסחאות אידיאולוגיות מיושנות ומטופשות, לפיהן ימין זה תמיד אסון ושמאל זה תמיד חזון. הם גם אנשים מתנשאים ויהירים, שלעולם לא מוכנים להודות בכישלון (זוכרים? סטלין אבינו רוסיה אמנו).

השמאל זקוק לזעזוע מבריא של החולי הרעיוני והפוליטי שלו. הוא זקוק, לטובת חזרתו למעמדו ההיסטורי, להתנתק מחזיונות של אמונות נאיביות ולהתחבר לריאליה, בכל הקשור ליחסנו עם הפלשתינים. ראוי שתיפסק האיבה האישית והמפלגתית העקרה מצדו נגד נתניהו וברק. הסיסמה של השמאל, "אנחנו מחנה השלום", המוקיעה את כל יתר חלקי העם שהם כביכול "מחנה האנטי שלום", היא שקרית, מקוממת ומאוסה. השמאל אשם בעצמו לכישלונו, בכך שבכל צומת אירועים ביטחוניים ומשברים מדיניים, חלק ממנו התייצב תמיד בהפגנות ובתקשורת לטובת הצד הפלשתיני, ובכך איבד את אהדת הציבור ונכשל בקלפי. צריך לחלום ולחתור לשלום ריאלי, אבל אסור לחיות בחלום נאיבי של שלום וירטואלי, נוסח השמאל הדוגמטי. לטעות זה אנושי, גם בדרג המנהיגותי של השמאל הרעיוני והמדיני ואולם לטעות, לא להודות ולהמשיך להשלות - זה הרסני.

לשמאל הציוני ההיסטורי יש זכויות והישגים רבים, במהלך השנים של המאבק להקמת המדינה ולביסוסה, בתחומי ההתיישבות, החלוציות, החקלאות, ההתנדבות, הביטחון וקליטת העלייה. השמאל מפוצל ומפולג כיום לקבוצות אחדות עם רקע, מטרות ודעות שונות. ישנו עדיין השמאל הציוני הלאומי הנורמטיבי. ואולם, השמאל האקטיביסטי שנותן היום את הטון, הוא השמאל הקיצוני, האנרכיסטי, הפרו פלשתיני והאנטי ציוני. מאז מלחמת ששת הימים, השמאל שינה לחלוטין את עמדותיו, שמשמעותן הינתקות מהניווט המדיני ומהאזימוט הלאומי המסורתי. השמאל אימץ את הנרטיב הפלשתיני, המאשים את ישראל באפרטהייד, בגזענות ובפשעי מלחמה. לדעתו, רק ישראל אשמה בכל תחלואי האזור. כשאין שלום - ישראל אשמה. כשיש מלחמה - ישראל אשמה. לדעת השמאל הקיצוני (בגלוי) והשמאל הציוני (בסתר), העוול שנגרם לפלשתינים מקורו ב-48' ולא ב-67'. השמאל הקיצוני איבד את האמונה בצידקת הדרך של הציונות. דעותיו אלה "פופולריות" בקרב חלקים באקדמיה ובתקשורת.

הוויכוח האמיתי כיום בנושא המדיני והפלשתיני, אינו בין ימין לשמאל כביכול, אלא בין האנשים הריאליסטים שהתפכחו מחלומות ואשליות (של מזרח תיכון חדש), לבין האנשים הנאיבים והדוגמטים של השמאל המדיני, שמתעלמים מכל מה שקרה מאז אוסלו ועד אנאפוליס. פוליטיקה היא מיצוי של פשרות אפשריות והכרחיות, בתוקף נסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות טהורות ומושלמות אך בלתי אפשריות, כפי שהשמאל התיאורטי מאמין. הריאליה תמיד גוברת על האידיאולוגיה של השמאל הדוגמטי.