בכל אחד מהתרחישים ב' ו-ג' לעיל, יאבד נתניהו - במוקדם או במאוחר - את מעמדו כראש
ממשלה וישראל תידרדר במהירות לעבר אנרכיה פוליטית, סכנה של מאבקים אלימים מבית ואיומים צבאיים חמורים מבחוץ.
בתרחיש הראשון מבין השלושה, פתוחות בפני נתניהו מספר אפשרויות:
א.
בחירות חדשות (או משאל-עם);
אם יימשך הלחץ של העבודה לפרוש, ולא יהיה לה תחליף מייצב בהצטרפות מיידית של האגף הימני של קדימה לקואליציה, יילך נתניהו לנשיא ויגרום לבחירות חדשות. נושא המוקד בבחירות אלה יהיה
ירושלים ועקרונות-יסוד של ישראל להסדר עם הפלשתינים ומדינות ערב. ישראל אינה צריכה להתאים את עקרונותיה לאלה של הערבים, אלא להציג עמדות מוצא למו"מ, כפי שעושים הערבים. בהיווצר פשרות סבירות בין תביעות שני הצדדים - יהיה הסכם; לא תיווצר פשרה סבירה - לא יהיה הסכם.
בכל מקרה, לא יהיה הסכם כפוי, לא יהיה הסכם בכל מחיר והסכם מחייב יהיה רק כזה שיושג במו"מ ישיר בין הצדדים.
ב.
היערכות פוליטית-ימנית חדשה;
מו"מ מזורז עם גוש מפלגות הימין או רובו, השותפות עתה בקואליציה (ישראל ביתנו, שס, הבית היהודי) להקמת מערך פרלמנטרי עם מצע משותף בנושאי מדיניות חוץ וביטחון וחופש פעולה בנושאי פנים בגבולות ההסכם הקואליציוני הקיים. מוקד המצע המשותף יהיה שאלת ירושלים והעקרונות להסדר ישראלי-ערבי-פלשתיני.
גוש זה, אם יהיה בכך צורך, יילך במשותף לבחירות חדשות על אותו בסיס מסוכם של מדיניות חוץ וביטחון עם השונות המוסכמת בענייני פנים. לקראת בחירות חדשות, ובמטרה להגדיל את כוחו היחסי, יוכל לצרף לגוש הפרלמנטרי הנוכחי מפלגות ו/או קבוצות פוליטיות נוספות, ובכלל זה האגף הימני של קדימה ומה שנותר בעבודה מהשמאל הציוני...
ג.
הסכמה לאומית פומבית מחודשת בתוך הקואליציה;
גיבוש מחדש של העמדות בנושאי חוץ וביטחון בתוך הקואליציה לכלל עמדות מוסכמות על כלל הקואליציה, ופרסומן כעמדות מוצא ישראליות למו"מ עם הערבים והפלשתינים ובשאלת הגרעין האירני. ישראל מדברת כיום בנושאי חוץ וביטחון במספר קולות, עובדה המחלישה את עמדותיה ואת כוח המיקוח שלה ושל ראש הממשלה מול ידידים ויריבים כאחד. שידוד מערכות והצגת חזית אחידה, תוך קריאה לאגף הימני של קדימה לתמוך בחזית זו על-ידי הצטרפות לקואליציה, או על-ידי תמיכה פרלמנטרית מבחוץ, יחזק את ישראל בתקופה הקשה העומדת לפניה ובהכרעות שכל ראש ממשלה יזדקק בהן למרב התמיכה הציבורית.
אם ניתן להגיע לקונסולידציה פוליטית כזו ללא בחירות, הדבר בוודאי עדיף.
בסיס לחזית האחידה יהיה נאום בר-אילן של נתניהו, כאשר נושאים אחדים בו, כגון שאלת ירושלים, ההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי, וסיום הסכסוך עם הערבים ולא רק עם הפלשתינים, יקבלו ליבון, הבהרה וחיזוק.
אי-הסכמה של מפלגת העבודה למהלך כזה, יוביל לביצוע בחירות חדשות.
בהיערכות מעין זו, יכול נתניהו לקנות לעצמו ולנו "עולם חדש". אם יתמודד עם המצב הנוכחי כמי שמתווה כיוון - שאינו חייב לחפוף בהכרח ו/או בכל את עמדות הערבים או את עמדותיה של ארה"ב - ומנווט מהלכי חוץ ופנים בצורה משולבת ומתוזמרת היטב. מנהיגות לאומית חייבת לייצג אינטרסים לאומיים אותנטיים ולא להתקפל כלפי גורמי פנים או חוץ, שלהם אג'נדות המשרתות גורמים אחרים או סקטורים אחרים. אינטרסים לאומיים צריכים להיבנות מתוך קונצנזוס לאומי רחב ככל האפשר. בדמוקרטיה, המנגנון הקובע את מדידת הקונצנזוס הוא הדרך הדמוקרטית לקבלת החלטות.
נתניהו יכול להכות את עצמו, את מפלגתו ואת כולנו ולאבד הכל, אם לא ישכיל למנוע עצמו ואותנו מלהיסחף אחר שיטת-שרון; דהיינו: בניגוד לדעת בוחריו, וככניעה ללחץ יריבים ויועצי אחיתופל מבית או מבחוץ.