כשבודקים את נושא העובדים הזרים, הפליטים, השוהים החוקיים והבלתי חוקיים - אסור להתעלם ממספר בעיות חברתיות ומוסריות שהנושא מציב בפני החברה הישראלית. על פני הדברים - גירוש ילדי זרים עם משפחותיהם, אי-מתן אפשרות לשהות קבע לפליטים מדרפור או ממקומות אחרים, על-רקע רדיפות או מלחמות אזרחים - מצטיירים כמעשה כוחני, לא הומאני ואכזרי. אבל ניתוח מעמיק של הסוגייה, מצביע על העובדה שאסור ללכת שולל אחרי סיסמאות ופלקטים חיצוניים, או ראיונות עם ילדים נחמדים הרוצים להמשיך את חייהם בישראל.
פצצת זמן חברתית ופוליטית חוסר המדיניות ויד מכוונת ברורה בנוגע לכללים של קליטת
עובדים זרים, פליטים ברישיון וקביעת מסגרות קבועות וברורות - גורמים לאובדן שליטה מחד-גיסא ולסכנה חברתית-מוסרית מאידך-גיסא.
עובדים זרים ופליטים שבאים לתקופה מוגבלת, אך לא עוזבים את הארץ בתום הרישיון החוקי, גורמים ליצירת גטאות של זרים - חממה לפשע, לסמים ולזנות ולכל המתלווה לכך. מאחר שיש שוהים רבים בלתי חוקיים, הם לא רשומים באף מוסד, הם נמנעים מלהירשם לבתי ספר, מלקבל טיפול בבתי חולים וחיים במחתרת. התוצאה - חיים בתת-רמה, בתת-מסגרות חברתיות ובפחד מתמיד מגירוש.
אסור לשכוח: עובדים זרים ללא רישיון, פליטים לא מאושרים, גם הם ללא רישיון, פירושו - משפחות ילדים שהגיעו או נולדו כאן ובמשך השנים יוצרים בעיה פוליטית, משפטית ומוסרית. ה"מושבות" של הזרים בישראל, באזור המרכז ובעיקר בעיר תל אביב, הן "פצצות זמן" חברתיות ופוליטיות, כמו בארה"ב ובאירופה.
השפעה כלכלית, דמוגרפית וביטחונית לזרם הפליטים, הלא מבוקר, המשתקע בישראל, יש אספקטים שליליים, מבחינה כלכלית, דמוגרפית וחברתית. הגורם הביטחוני, כלומר האפשרות להחדיר סוכנים, או מבצעי פיגועים במסווה של עובדים זרים, או פליטים מאפריקה - הוא נתון שאסור להתעלם ממנו.
ישראל אינה יכולה להיות מדינת מקלט במצבה הביטחוני, הדמוגראפי והכלכלי, ישראל אינה יכולה להיות ארץ מקלט לאלפי הפליטים והשוהים הבלתי חוקיים הזורמים אליה. בין מאות הפליטים, הנעצרים חדשות לבקרים, הגונבים את הגבול, במיוחד דרך מצרים, כדי להגיע לישראל, הרוב אינם זכאים לפי קריטריונים משפטיים בינלאומיים להיקרא פליטים שיש להעניק להם מקלט. מדובר בזרם אנשים הבאים לחפש עבודה וחיים טובים יותר מאשר בארצות מוצאם.
את פליטי דרפור - כפליטי וייטנאם בזמנו - בתקופת שלטונו של מנחם בגין ז"ל, קלטה ישראל, לבקשת האו"ם. היא קלטה כמה עשרות פליטים שהתערו במדינה וילדיהם שירתו בצה"ל. מספר הפליטים שברחו מדרפור בשל רדיפות רצח עם או מסיבה פוליטית, הוא קטן יחסית לכלל הפליטים מצפון אפריקה המצויים בישראל.
נציבות הפליטים של האו"ם הוא הגוף המוסמך ביותר לטפל בפליטים ובבעיותיהם, כולל קליטה או מעבר לארצות אחרות. כפי שציינתי לעיל, ישראל במצבה הגיאופוליטי והביטחוני יכולה לקלוט מינימום של פליטים הראויים משפטית לקליטה ולמתן מקלט.
זה תפקידו של האו"ם באמצעות הנציבות שלו בעולם - לווסת את כמויות הפליטים לכל המדיניות, בהתאם לגודל, למצבה הכלכלי ויכולת הקליטה של אותה מדינה. ישראל יכולה לקלוט כמות מינימלית, אם היא תהיה מידתית, מאוזנת ומבוקרת על-ידי האו"ם.
ניצול הזרים מאחר שאין יד מכוונת ומפקחת עדיין, במלוא העוצמה, ניצול הזרים על-ידי חברות וקבלני כוח-אדם, הוא מחפיר וחייב להיפסק.
קבלני כוח אדם מנצלים את המצב הלא ברור, עושים קופה שמנה מהבאת עובדים זרים מחד-גיסא ומגירוש עובדים שכבר נמצאים בארץ מאידך-גיסא. אם תגידו שזאת
חלמאות - לא תהיו רחוקים מהגדרת המצב האמיתי.
ילדים שנולדים כאן בין הבעיות הקשות בנושא זה, הם הילדים שנולדו כאן, גדלו, התחנכו, לא מכירים את ארצות מוצאם ומהווים בעיה מוסרית-הומניטארית ממדרגה ראשונה. לגרש ילדים נראה ונשמע רע מאוד, לא מוסרי ולא רגיש. אבל הילדים האלה שייכים לעובדים שנשארו בארץ ללא רישיון, לא כחוק, ללא פיקוח בניגוד לחוקי ולכללי המדינה, ולכן אין ברירה אלא לנקוט בצעדים חריגים. לא מתקבל על הדעת - שניתן לרפא את אי-החוקיות של ההורים על-ידי הילדים, שאז זה יוצר פתח לילודה מהירה לקבלת רישיונות קבע.
הבעיה מוכרת בעולם כולו, ישראל היא רק קצה הבעיה בנושא זה. אירופה כולה עסוקה כרגע בטיפול בפליטים הלא חוקיים, ומדינות ליבראליות וחופשיות התחילו לדאוג ולהתנער מהתופעה ומסוכנתה.
הנושא כבר טופל בישראל בזמנו ב-2006.
בשנת 2006, ברוב של 18 שרים מול חמישה (4 שרי שס + השרה
ציפי לבני), החליטה הממשלה לאשר מתן מעמד קבע לילדי עובדים זרים. ההתניה הקובעת:
ההורים נכנסו לישראל ברישיון כחוק, הילדים שוהים בארץ לפחות תקופה של 6 שנים ונכנסו לישראל בטרם מלאו להם 14 שנה.
פרשת השוהים הבלתי חוקיים אינה חדשה ומלווה את ממשלות ישראל מזה מספר שנים. כל הניסיונות עד כה, למצוא לסוגייה פתרון מעשי, קונסטרוקטיבי או יצירתי - לא צלחו. כאשר שס שלטה במשרד הפנים והייתה בעלת השפעה בקואליציה, השר אליהו ישי התנגד חריפות כפי שהוא עושה גם כיום, מטעמים של דת ואמונה, ומהפחד שישראל תאבד את צביונה היהודי.
באירופה, בשל התפשטות האימפריאליזם בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ובינה לבין מלחמת העולם השנייה, רבות ממדינות אירופה הקלאסית שלטו בקולוניות שהיו מפוזרות באפריקה, במזרח, בהודו, בפקיסטן, באפגניסטן, בסודן וכדומה. כאשר האימפריות קרסו ו"השמש זרחה ושקעה" רק בגבולות אנגליה ומדינות אירופה, כמו צרפת, הולנד, בלגיה ופורטוגל, החלה זרימת פליטים מאותן ארצות למדינות האם. כך מלאו ערי אנגליה במהגרים מהקולוניות שלה וכך גם המדינות האחרות שהוזכרו לעיל.
בשלב ב', החלה נהירה של עובדים זרים, שהפכו לשוהים בלתי חוקיים, בכמויות מסחריות ממש, וכך נדדו אלפי טורקים לגרמניה וסביבתה; אלבנים לאיטליה, מקסיקנים לארה"ב, צפון אפריקנים לצרפת, והבעיה הפכה להיות כלל-עולמית.
ארצות אירופה התעוררו קצת באיחור ומצאו עצמן עם אוכלוסיה גדולה, זרה ומוסלמית בעיקרה, על כל השלכותיה החברתיות, הכלכליות ועכשיו גם הביטחוניות. ארצות נאורות כביכול, כמו שבדיה, נורבגיה ודנמרק, שהטיפו לכולם על פתיחות ומדיניות סעד, נבהלו והחלו לחוקק חוקים המגבילים כניסה של זרים למטרות עבודה, שהות או נישואין, מפחד של חוסר שליטה על הזרם האנושי, שלא תמיד משתלב במדינות הקולטות.
מלחמות האזרחים או השבטים באפריקה, שחלקן הגיע עד כדי "השמדת עם" או שבטים שלמים - תרמו רבות לנדידת העמים המודרנית הזו. לדוגמה, מהתקופה האחרונה ניתן לראות בניסיונות היום-יום להסתנן לאיים הקנאריים, שבשליטת ספרד, שנאלצת להשתמש בצבא ובמעצרים המוניים למנוע את ההצפה.
זכורה ההחלטה של ממשלת בגין, לקלוט קבוצה קטנה של וייטנאמיים שברחו מארצם במיוחד מצפונה, בשל רדיפות המשטר הקומוניסטי, מטעמים הומאניים, כמחווה לפניית האו"ם. אותם פליטים עדיין חיים בתוכנו כאזרחים וילדיהם אף הם חיים עימנו.
הסוגייה עלתה לדיון בישראל לפני שנים, בעקבות מעצרם לקראת גירוש של 160 סודנים, שלטענתם ברחו מארצם בשל המצב הפוליטי, ופליטים מדרפור, שם מתמשכת מלחמת אזרחים אכזרית, אך בפועל מדובר כנראה בקבוצת מסתננים ממצרים שחיפשו עבודה.
הבעיה של כל מדינה דמוקרטית היא, שיש מצד אחד רצון לעזרה ולהושטת יד, אך מצד שני פתיחת דלת למעטים ולבודדים, יכולה להפוך בקלות להצפה שלא ניתן לשלוט בה.
אם האו"ם, שצריך לטפל בבעיה העולמית, היה משתלט על הנושא ומחליט במקרים האמיתיים, לאמור: פליטים פוליטיים, פליטים הנתונים לסכנת נפשות בארצותיהם, בשל מלחמת אזרחים או רדיפה על-רקע דת או שבטיות, ולא על-רקע של חיפוש עבודה וחיים טובים יותר, והיה פונה למדינות העולם בבקשה לקלוט מספר זעום ומייצג, בהתאם לגודל המדינה הקולטת ובעיותיה - יש להניח שגם ישראל הייתה נענית, מושיטה יד - כמו בתקופה של מנחם בגין ז"ל.
אסור להתעלם מן הטענות של מתנגדי האישור לשוהים בלתי חוקיים וילדיהם. הם חיים בגטאות בתנאים קשים, שהם בסיס לפשע, למחלות, לפחד מהמשטרה והממשל, ומנוצלים בשל כך על-ידי קבלנים מאכערים למיניהם וסתם סחטנים חסרי-לב. המצב לא טוב ולא בריא לשני הצדדים.
האגודה לזכויות האזרח ומוקד הסיוע לעובדים זרים, וכן נציב הפליטים בישראל מטעם האו"ם, עושים מלאכה טובה ומועילה, אך אסור להם להתעלם מהמצב המדיני הכלכלי והחברתי של המדינה. לכן, החלטת הממשלה ושר הפנים דאז
רוני בר-און, הייתה חיובית, מאוזנת ופותרת סוגייה סבוכה אנושית והומאנית, תוך מתן תקווה לעתיד לילדי העובדים הזרים. מעשית, ניתן לפרש זאת כקליטת פליטים משפטית. אך כפי שציינתי, יש לפתור את הסוגייה גם בראייה לעתיד.
המסקנה: הסוגייה סבוכה, לא נעימה, אך דורשת פתרון ממשלתי, ברור, חד, עם ביצוע תכליתי, יעיל ואנושי. אסור לדחות את פתרון הבעיה לעתיד, כי אז עלול להיות מאוחר מדי.
בנימין נתניהו הבטיח לבדוק את הסוגייה, יש לצפות לפתרון יצירתי, אפקטיבי והומאני.