שמחת הדהימי

בקיצור נמרץ, היהודים שלו הם דהימים. הם קיבלו על עצמם את סמכותו של השליט המוסלמי ומשרתים אותו נאמנה מתוך עמדה של נחיתות מובנית. כך יכול דייויד אקסלרוד להתבונן בהשפלה שנוהג אובמה בראש ממשלת ישראל ולמשוך בכתפיו בתמיהה כדי לומר: אני כבר דהימי, מדוע שאתה לא תהיה? לעומת אקסלרוד ורם עמנואל בנימין נתניהו מייצג את הדהימי שמרד, את היהודי שחרג מן מעמד הנחיתות שהוקצה לו באיסלאם, ולכן את הפרת הסדר המוסלמי, את חילול הקודש המוסלמי. וכי מה דורש אובמה מנתניהו? כניעה לאיסלאם. כניעה במובן של אי-התערבות בבניית העוצמה המוסלמית הגרעינית באירן, ובנושא השליטה בירושלים. במיטב מסורת הג'יהאד משתמש אובמה בכל התחבולות, ובראשן הרמייה. חלק מתהליך הרמייה והכזב הוא אותו "כבוד" שהוא חולק לדהימים שלו. חלק נוסף הוא הקשקשת בנושא העיצומים שיוטלו על אירן ב"תוך שבועות", לאחר ששורה של תאריכי יעד שהוצבו - נפרצו ללא ניד עפעף. בזאת הוא מחקה מצרי-מוסלמי ידוע ושמו אל-בראדעי שממקום מושבו בראש הפיקוח למניעת הפצת הנשק הגרעיני טיפח את הגרעין האירני. עוד חלק הוא שילוח הדהימים שלו לשאת את דרישות הכניעה גם בפני נציגות יהדות ארה"ב. ולבסוף, בשורה התחתונה, מבהיר השליט המוסלמי את עליונותו בהטלת אמברגו על כלי נשק שיכולים למנוע את הגרעין האירני (פצצות JDAM) ובמסר שהעביר דרך הדהימי הראשי ג'ו ביידן, שארה"ב לא תהסס להפיל מטוסים יהודיים בדרכם למשימת סיכול הגרעין.

אבל מה לנו כי נלין על הדהימי היהודי-אמריקני שמעמדו תלוי בהבל-פיו של המוסלמי, כל עוד התקשורת הישראלית נוהגת כדהימי, כמשרתת כנועה של המושל האיסלאמי, מעל כל מיקרופון, מקלדת ודף מרשתת? הערבים המשתוללים ברחבי הארץ הם "פלשתינים" המוחים ב"יום האדמה". הערבים המפגיזים את שער הנגב הם "פלשתינים" המוחים נגד הגדר. חברי הכנסת הערבים המנאצים את המדינה מבטאים את "חופש הביטוי". הערבים המנהלים מלחמה אנטישמית מובהקת ברחבי העולם וחוליות רצח הם "הפרטנרים לשלום" והמשת"פים היהודים הם "אנרכיסטים" הפועלים בחסות החוק. לעומתם, קציני צה"ל המחרפים נפשם למות על הגנת העם והארץ הם "מתנחלים שהשתלטו על קרקע פלשתינית". התקשורת הישראלית היא דהימית יותר מכל יהודי אמריקני משרת אובמה, ושמחתם למראה הסדר בבית הלבן איננה אלא שמחת הדהימי על היום שבו לוטף ולא הוכה. הגיעה העת להשמיט את התקינות הפוליטית מן השיח הציבורי. דהימי הוא דהימי ואויב הוא אויב, ופלשתיני אינו אלא ערבי, ונשיא ארצות הברית, שיהודי ארה"ב התקבצו לדגלו כמו דהימים טובים, גם הוא עוין ומייצג את מאוויי הלב של הערבים להשפלת הדהימי המורד והשבתו למקומו הטבעי בתחתית. השיח הדיפלומטי לא קונה ליהודים ולו נקודה אחת במפת האינטרסים העולמית, וכרגיל ידברו שני דברים: הכלכלה והעוצמה הצבאית. שניהם יבואו לידי ביטוי בסיכול האיום הנשקף ליהודים מן הצורר הנוכחי, ובבניין ירושלים השלמה ננוחם.