הקומדיות של מולייר לא חדלו אף פעם לענג ולשמח את לב הצופים. למרות ש"תעלולי סקפן" עלתה לראשונה על הבמה ב-1671 - הרי גאוניותו של מולייר בלגלוג לחולשות האנושיות, וכשרונן כתיבתו שאין דומה לו - נתנו לבימאי הצעיר אודי בן משה הזדמנות לעדכן את המחזה, וליצור מעדן מוצלח ומהנה ביותר.
החאן הירושלמי, שהחל את דרכו בסדרת מחזות של הקומדיה דל ארטה, בבימויו של מייקל אלפרדס האגדי, מעלה את הקומדיה של מולייר מתקופתו הראשונה, כשעדיין נסך במחזותיו את הרוח של הקומדיה דל ארטה. הניחוח האיטלקי של הדמויות הקומיות הקבועות, במקרה זה - המשרת סקפן, המתחמן את האב הקמצן כך, שיפתח את כיסו וישלם למען "פדיון" בנו משבי שלא היה, ובכך יאפשר לו ולבחירת לבו לבנות להם חיי זוגיות - הניחוח הזה מפכה לכל אורך ההצגה הנפלאה.
עבודת האנסמבל של צוות תיאטרון החאן, מניבה משחק חלקלק, מהוקצע, מדויק ומתקתק כראוי. לתפקיד סקפן נבחר ויטלי פרידלנד, המוכשר כשד, בעל תנועה ושפת גוף חסרי גבול, הבעות עשירות אפילו רק בעיניים כשנדרש, רגש ואקספרסיה. כבר בהופעותיו בהצגות הקודמות של החאן, בלט ביכולתו ובכשרונו הנדירים. הפעם הוא שולט בבימה במשך שעה וחצי ללא הפסק, תוך כדי תעלוליו שנועדו להקל על סבלות שני זוגות הצעירים, ולהתגבר על עקשות שני האבות (האחד, ארגנט, אריה צ'רנר, שמהווה את העוגן הראשי באנסמבל החאן, והשני, ז'רונט, יהויכין פרידלנדר המתמזג היטב בעלילה, במיוחד בסצינה בה נכלא בשק).
ארז שפריר כסילבסטר, משרתו של ארגנט, מחליף דמויות במהירות, ומספק לקהל צחוק מענג. נילי רוגל כצועניה, אהובת אודי רוטשילד, עסיסית ורבגונית בשני תפקידיה. יואב הימן ושמרית לוסטיד סוגרים את המעגל כזוג הנאהבים השני, להם דואג סקפן.
תרגומו של נתן אלתרמן רענן וגמיש כביום כתיבתו, המוזיקה של קרן פלס והתלבושות של דנה צרפתי עוטים מסגרת הולמת להצגה, שחסרון תפאורה מסוגננת וכבדה לא חסר בה. להפך, הקלילות של המחזה מושלמת עוד יותר הודות לנקיון העיצוב על הבמה. הצגה מענגת ביותר, שהתאימה להפליא לערב בטרם עברתי צינתור, בכך שפרקה מתחים.
