ח"כ
אחמד טיבי במאמר אורח לחדשות "וואלה" טוען: "בעוד שרוב האדמות היו בבעלות ערבית לפני קום המדינה, רוב האדמות הופקעו ולא נותר לערבים מלבד 2.5% חרף שיעורם באוכלוסיה העומד על כ-20%". עוד אומר טיבי: "יש לנו זכות על האדמה הזו ועליה לא נוותר. לא רק זכות בארץ הזאת אלא זכות על הארץ הזאת. זאת אקסיומה היסטורית".
התשובה הראשונה היא זו של שמעון החשמונאי לאנטיוכוס כאשר דרש ממנו שטחים בארץ ישראל. אנטיוכוס שלח את אתנוביוס עוזרו אל שמעון ודרש ממנו להחזיר אל ממלכתו את גזר ואת יפו ואת המצודה אשר בירושלים וכן את כל הערים אשר כבשו היהודים בשפלת החוף. אך שמעון דחה את כל דרישותיו והשיב לו בדברים נמרצים: "
לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים מָשָׁלְנוּ; חזרנו אל נחלת אבותינו, אשר גורשנו ממנה בלא משפט בידי אויבינו; ועתה כאשר עזר לנו אלוקינו, שבנו אל נחלת אבותינו". (מקור: חגי בן-ארצי, מגילת חנוכה).
המשמעות של דברי שמעון היא שמה שנלקח בכוח מותר להשיב בכוח. יתר על כן, הביטוי 'נחלת אבותינו' אינו סתם עוד מטבע לשון. הוא כורך בתוכו את העובדה שהשם נתן לנו את ארץ ישראל לנחלה "כי לי כל הארץ". וכן את ההיסטוריה היהודית רבת השנים בארץ ישראל. השם לא נתן לערבים את הארץ הזאת; השם ציוה לגרש את ישמעאל "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית, פרק כ"א, פסוק י"ב). זאת ועוד, הערבים המתקראים 'פלשתינים' הם רובם צאצאי
עובדים זרים שבאו לעבוד בארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם ואין להם שום זכות היסטורית על הארץ הזאת.
גם אם נסתכל על ראשית התקופה הערבית בארץ ישראל, הטיעון הנגדי הוא שרוב האדמות היו בבעלות יהודית לפני הכיבוש המוסלמי! הערבים לא קנו את האדמות אלא פשוט כבשו ולקחו אותן! בשנת 641 לספירה הושלם הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל על-ידי החליף עומר. עם סיום הכיבוש הונהגו "חוקי עומר" לפיהם תושבי הארץ היהודים והנוצרים היו לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת חסות הדת המוסלמית. הם חויבו במיסים מיוחדים והוטלו עליהם הגבלות רבות. ומה שיותר חשוב לענייננו, זה שהשלטונות המוסלמים הפקיעו קרקעות מיהודים עבור המתיישבים הערבים והפרסים. את זה, משום מה, אחמד טיבי לא מזכיר! (מקור: ויקיפדיה).
לגבי הנתון שרוב הקרקעות היו בידי ערבים לפני קום המדינה, ראשית, אני בספק גדול, ושנית, לא ברור לאיזו שנה הוא מתכוון. קרקעות עברו מערבים ליהודים בשלושה אופנים: גאולת קרקע (מכירה), רכוש נטוש לאחר מלחמת השחרור, והפקעת קרקע.
רכישת אדמות הייתה הפעילות הציונית העיקרית מראשיתה. קראו לזה "גאולת קרקע" או "כיבוש הקרקע". האדמות שנרכשו היו בעיקר במישור החוף, בין יפו לחיפה, ובעמקי יזרעאל והירדן. אלה היו אזורים מוכי ביצות ורובם לא היו מיושבים ולא מעובדים. בין 1878 ל-1908 נרכשו כ-400 אלף דונם, בשנות ה-20 נרכשו 533 אלף דונם ובשנות ה-30 עוד 300 אלף דונם. עד סוף המנדט הבריטי רכשו היהודים כשני מיליון דונם. את הקרקעות מכרו מרצונם החופשי האפנדים, בעלי הקרקע. אלה היו נכבדים עשירים, שרובם ישבו בביירות, ביפו, בשכם, בג'נין ובעזה. רבים מן המוכרים היו בני המשפחות המכובדות בציבור הערבי של ארץ ישראל: נשאשיבי, אל חוסייני, אל עלאמי, דג'אני. בני משפחות אלה עמדו בראש התועמלנים נגד הציונות ונגד מכירות קרקע ליהודים. נאמר עליהם כי היו "פטריוטים בגלוי ובוגדים במחשך".
מלחמת השחרור ב-1948 העבירה בכוח לבעלות העם היהודי את כל אדמות המדינה המנדטורית, בתחום הקו הירוק. כמו-כן, עבר לניהול המדינה הרכוש הנטוש של ערבים שעזבו את שטח מדינת ישראל במלחמת השחרור. ואולם, כדי שהתמונה תהיה שלמה, צריך לבחון את גורל הרכוש היהודי במדינות ערב. במדינות ערב, לא רק שהפכו את היהודים שם לפליטים, אלא שהמדינות השתלטו על הרכוש היהודי הנטוש ועשו בו כבשלהם. צבי גבאי (מזרחן ושגריר בדימוס) כותב ב"ישראל היום" מתאריך 23.2.10, "מספר היהודים שעזבו את בתיהם בחוסר כל היה 856 אלף, לעומת מספרם של הפליטים הפלשתינים שאפילו על-פי אונר"א הגיע ל-650 אלף".
גבאי מוסיף, "היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם ורכוש קהילותיהם עתיקות היומין: בתי ספר, בתי כנסת, בתי חולים, קברות נביאים ועוד.
ממשלות ערב השתלטו על כל הרכוש וניצלו אותו לצורכיהן". גם את זה אחמד טיבי משום מה לא מזכיר!
לגבי הפקעת קרקעות, כאמור הנתון שרוב הקרקע היה בבעלות ערבית הוא בספק גדול. אדרבא, שמר טיבי יציג נתונים מדויקים. ואולם, הפקעת קרקעות לצרכי ציבור ופיתוח קיימת בכל העולם, ומשולם פיצוי על ההפקעה. הפקעת קרקעות אינה ייחודית למדינת ישראל - היא אוניברסלית! וכמובן, קרקעות מופקעות גם מיהודים!
