בלי נוסטלגיה לסוציאליזם

נטייה פופוליסטית שכיחה היא הטלת האחריות לתופעה זו על השיטה הכלכלית ה"ניאו-ליברלית" - פרי התעמולה ארוכת השנים המייחסת לשיטת השוק החופשי את מרבית תחלואי העולם. אולם נראה כי דווקא המורשת הסוציאליסטית של ישראל היא שהולידה יחסי עבודה נצלניים אלה. כידוע, ישראל עוצבה עוד בתקופת היישוב על-ידי תנועות העבודה הסוציאליסטיות, שהניחו את יסודות התרבות הפוליטית, הכלכלית והארגונית של המדינה. זוהי תרבות פוליטית ריכוזית, בלתי-סובלנית, המעדיפה מינוי קרובי משפחה ומקורבים ומטפחת נורמות תעסוקה פוגעניות ומפלות. דווקא בהגותו של אדם סמית, אבי הכלכלה (הקפיטליסטית) המודרנית, ניתנת לגיטימציה לארגוני עובדים להפעיל את כוחם, כמו למשל באמצעות שביתה, כדי להעלות שכר ולשפר תנאי עבודה. לדעת סמית, כיוון שלמעבידים כוח רב יותר לעומת העובדים, זכותם של העובדים - שהם הצד החלש יותר במיקוח מול המעבידים - להתארגן. היחס של איפה ואיפה המתבטא גם בתנאי העסקתם של המרצים מן החוץ ובהעדפת סקטורים מסוימים על-פני אחרים, אינו המצאה ניאו-ליברלית. ההסתדרות, שהיא לא בדיוק מוסדנ"או-ליברלי, ידעה תמיד להעדיף עובדים מסוימים ולהתעלם מאחרים, וכך טופחו ושגשגו במשך השנים ועדי העובדים הכוחניים ועתירי הזכויות של אגד, חברת החשמל, מקורות, רשות שדות התעופה והנמלים, כשלצידם מדשדשים מגזרי עובדים חסרי-הגנה וזכויות. ועדים חזקים אלה ביצרו היטב את תנאי העבודה של חבריהם אך לא הפגינו סולידריות כלפי קבוצות עובדים חלשות מהן. אם תחילת הניאו-ליברליזם מיוחסת לשנות ה-80', הרי שאת זכויות היתר של קבוצות עובדים מסוימות בארץ ניתן לייחס לתקופה מוקדמת יותר. מי מבין ילידי שנות ה-50' וה-60' אינו זוכר את עובדי חברת החשמל היחסנים? הוריו של מי לא קינאו בבעלי המניה באגד? איזה פועל ב"פולגת" שבקריית-גת לא לטש עיניים למשכורות ולתנאי העבודה והשכר של עובדי כור או סולל בונה המיתולוגית? הרי כל זה היה בעידן האידיאולוגיה הסוציאליסטית, כשהמונח ניאו-ליברליזם כלל עוד לא נולד. באותם ימים הנשים העובדות נאלצו להילחם במוסדות ההסתדרות כדי לקבל ייצוג. במאמרה "בין האישה האדם לבין האישה אשת הבית" (1992), מוכיחה הסוציולוגית פרופ' דבורה ברנשטיין כי זכויות הנשים העובדות מעולם לא היו חשובות בעיניהם של ראשי תנועות השמאל קל וחומר בעיניהם של ראשי ההסתדרות הסוציאליסטיים. מערכות נצלניות הונהגו גם על-ידי קיבוצים, שהעסיקו במפעליהם עובדים (לרוב מזרחיים) מערי הפיתוח בתנאים הרבה פחות טובים מאלה שבהם הועסקו חברי הקיבוץ. תושביהן של ערי הפיתוח שעבדו שם יכולים להעיד על מערך יחסי העבודה המאוד בלתי-שוויוני שהתקיים בין "בעלי הבית" הקיבוצניקים לבין הפועלים, שמרביתם היו שכירי יום חסרי כל זכויות סוציאליות, שניתן היה לפטר ללא כל התראה מוקדמת. שיטה כזאת מבוססת על האמונה כי כל רווח מקורו בניצול. מערכת היחסים בין פרטים נתפסת כמשחק סכום אפס, קרי מאבק בין מי שמרוויח לבין מי שמפסיד, כשרווח של האחד הוא תמיד על חשבון האחר. אולם, במערכת של שוק חופשי עסקות חליפין יוצאות לפועל רק אם שני הצדדים מרוויחים מהן, כלומר על בסיס של כדאיות הדדית, פרי משא-ומתן בין אנשים בני חורין. למרבה הצער, החינוך הסוציאליסטי הצמיח גם חלק גדול מאנשי העסקים אצלנו והטמיע בהם הלך מחשבה מעוות, היוצר מערכת עסקית חשדנית, בלתי-הגונה ובטווח הרחוק גם בלתי-יעילה בעבורם. בהקשר זה כדאי לשים לב אלו מדינות מטפחות נורמות של הגנה על הצרכן ושל הגינות במסחר - אין אלה המדינות בעלות המורשת הסוציאליסטית.

התופעה של ניצול המרצים מן החוץ בישראל אינה מאפיינת כלל ניאו-ליברליזם. במדינות המערב הקפיטליסטיות, ובראשן ארה"ב, תופעה כזאת של ניצול המוני של מרצים פשוט אינה קיימת. שם יש לאנשי האקדמיה מסלולי העסקה שונים ומוגדרים היטב, חלקם מובילים לקראת קביעות וחלקם - לא. בכל מקרה, כיוון שהתנאים והזכויות הסוציאליות מוגדרים היטב, אין העסקה פוגענית של מרצים. בניגוד לתרבות הניהול הנצלנית שהולידה השיטה הסוציאלסטית הריכוזית, המערכת הביזורית והתחרותית של שוק חופשי מאפשרת הוגנות ושמירה על זכויות העובד, כולל מרצים. גופי הניהול של האוניברסיטאות בארה"ב מתנהלים בשקיפות ובאחריותיות ציבורית גדולות למרות שחלקן הגדול בבעלות פרטית. מרצים מכל העולם מבקשים לעבוד באוניברסיטאות האמריקניות אשר מתגמלות כראוי את עובדיהן המשכילים והמיומנים, ויעיד על כך זרם המדענים והחוקרים, ביניהם ישראלים, המהגרים בהמוניהם לארה"ב. אפילו במדינה אירופית סוציאל-דמוקרטית יחסית כמו דנמרק הולכת ומתבססת מערכת כלכלית גמישה, שבמסגרתה קל יחסית למעביד לפטר עובדים, אך באותה מידה קל לעובד למצוא עבודה, היות שהמשק משגשג ועתיר משרות. שיעור האבטלה בדנמרק הוא בין הנמוכים באירופה, ובעת האבטלה העובד המפוטר נהנה מרשת ביטחון הוגנת ונדיבה. בדנמרק המערכת התעסוקתית גמישה ולא נצלנית, ותנאיה מוסדרים בהסכמים קיבוציים שהם פרי של משא-ומתן פתוח והוגן, גם הסכמי העבודה עם המרצים באוניברסיטאות. הפתרון לבעיית המרצים מן החוץ (ושל כלל העובדים הבלתי-מוגנים) בישראל אינו אפוא בעיטה בשיטת השוק החופשי ואימוץ מחדש של הסוציאליזם, אביהן מולידן של בעיות רבות בכלכלה הישראלית, הזוכה לעתים לדימוי חסר היסוד של מגן הסולידריות והשוויוניות. עלינו לטפח יחסי עבודה הגונים ומוסריים יותר, כמו אלה הנהוגים בעולם האקדמיה המערבי, אשר מבוססים על כדאיות הדדית ושיתוף פעולה, על שקיפות ואחריותיות, על תחרות חופשית, תִּגמול על מצוינות, ניהול כלכלי יעיל והימנעות ממונופוליזם אקדמי.