כשהיינו קטנים, הרבינו אחותי ואני לריב. כשאבא נזף בנו, החלו מיד ההאשמות ההדדיות לגבי השאלה מי התחיל. פעם אבא הגיב ואמר לי כי אין זה משנה מי צודק - עלי לוותר. לוותר? הרי תמיד לימדת אותי לא לוותר, אף פעם לא להיכנע. איני זוכר היכן ומתי זה היה, אך נדמה לי שהיינו בשעת הליכה, משום שבדמיוני, באותו רגע נעצר אבי בפתאומיות, מתכופף כדי להישיר את מבטו אלי ואוחז בי בשתי ידיו בעודו מדבר אלי. כנראה ההתרחשות לא הייתה כה דרמטית, וזו רק דרכי לזכור אירוע שבדיעבד אני מייחס לו חשיבות רבה. בכל אופן, אבא שמח על האתגר שהצבתי ועל ההזדמנות להבהיר: "דני, לאויבים אף פעם לא מוותרים, אף פעם לא נכנעים. אבל בין אחים - הֱיֵה הראשון לוותר!".
הרבה דברים למדתי ואלמד מאבי, אבל נדמה כי דבר אינו משתווה בערכו-ביחס-לפשטותו לאותו משפט קצר, לכאורה ברור מאליו ומיותר, המלווה אותי מאז ששמעתיו. ואף שהמציאות ודאי מורכבת בהרבה, אני נוטה להשתעשע ברעיון שכל המחלוקת האידיאולוגית הזו בין הפלגים השונים בקרב עמנו, הפולמוס הנצחי הקשה והמשסע, ההתנצחויות והוויכוחים והמאבקים הגורליים, הכל מסתכם בסופו של דבר בהבדל פשוט שבתפיסה - בין מי שמבין את מה שאבא ניסה להסביר באותו יום, לבין מי שחושב או מרגיש אחרת.
אלה האחרונים, שלא למדו את הלקח הפשוט הזה, סופם היה תמיד לעשות ההפך ממנו. המפייס אויבים יילחם באֶחיו, למדנו פעם אחר פעם. כך, אלו שהיססו בימי המנדט הבריטי להרים את נשקם להגנת עמם, לא חשבו פעמיים לפני שהפנו אותו נגד אחיהם שבמחתרת. ומי שתבעו איפוק ותבונה ביחסנו לאויב הערבי, מיהרו לצווח "פאשיזם" ו"היטלריזם" כלפי ה"אויב שבפנים". ומי שהחסירו שינה בדאגה לזכויות המיעוט הערבי העוין, לא נרתעו מרמיסת עקרונות הדמוקרטיה לשם הרחקת המחנה האחר מהשלטון.
כך ממש נוהגת הגברת לבני: מצד אחד היא טוענת כי הפרטיקה והריאליזם מחייבים ישיבה לשולחן המשא-ומתן עם הפלשתינים ללא תנאים, ומצד שני, כשנתניהו מזמין אותה להצטרף לממשלתו - לפתע היא נעשית אשת עקרונות גאה. כך גם האדון אובמה, איש השלום והסובלנות, המאמין בעליונות התבונה על-פני הכוח, מתרפס כלפי דיקטטורים רצחניים, אך מתקשח כלפי ראש ממשלת ישראל. לא דרוש לנו פרויד כדי לפענח את אי-העקביות הזה: חלשי האופי והפחדנים מצילים את כבודם-בעיני-עצמם על-ידי התאכזרות למי שניתן ונוח, לא למי שראוי.
בריונות אמריקנית זו התקבלה בברכה על-ידי שונאי האחים ואוהבי האויבים בישראל, שכרתו ברית בלתי מוצהרת עם ממשל אובמה,
ועם הפלשתינים, נגד ממשלת נתניהו, ולמעשה נגד הדמוקרטיה הישראלית. מפחיד בהקשר זה לקרוא את המבוא ל"מלחמות היהודים" מאת יוסף בן-מתתיהו, שבו מהרהר המתרגם לעברית, ד"ר י.נ. שמחוני, על מהלך האירועים שהובילו לחורבן בית שני ולתחילת הגלות הנוראה של העם היהודי, כאשר פלג ממורמר בעם פנה לגורם חיצוני לשם יישוב המחלוקת הפנימית:
- "נדמה, כי לרצונו ויתר העם על החירות המדינית ועל מלכות הכוהנים בני-אהרון כשבאו מאתיים טובי ירושלים אל פומפיוס הרומאי להתחנן אליו על עמם, כי יפדהו משלטון החשמונאים, שנחשבו לו לאויבים, ויחדש את מצב שעבוד-מלכויות ששלט לפנים, קודם גזירת אנטיוכוס - 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' תחת מקל-נועם של סרדיוטות רומאיים".
וכבר נכתב כי "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", ונדמה שלא בכדי.