בכל חג פסח חוזרת ועולה השאלה, על-ידי פובליציסטים והיסטוריונים כאחד - האם סיפור יציאת מִצרים על-ידי המנהיג משה כפי שהוא מתואר בתנ"ך, איננו אלא תוצר של הגות מאוחרת, בעיקר בעלת אופי תיאולוגי, או שמא הוא אכן משקף אירוע היסטורי כלשהו; האם יש בו גרעין של אמת היסטורית, או שמא הוא אך ורק פרי דמיונם של סופרים ותיאולוגים מאוחרים.
נכון שחלק מהחוקרים מטילים ספק אם יציאת מצרים התקיימה בפועל, שכן חוץ מהמִקרא אין שום תעודה מִצרית או אחרת המעידה
במישרין על ישיבת בני ישראל במצרים ועל יציאתם משם. אולם למרות אי-הוודאות, ארכיאולוגים והיסטוריונים רבים סבורים כי לא ניתן לשלול את קיומם מכל וכל.
ראשית - כל הממצאים הארכיאולוגיים שהתגלו עד היום לא סתרו את מה שנכתב בתנ"ך.
שנית - יש עדויות
עקיפות במקורות מִצריים המסבירות את הרקע להתיישבות העִברים במִצרים, לעבדות שנכפתה עליהם שם וליציאתם ממנה. המחקר המובהק ביותר בנושא זה בוצע על-ידי פרופ' אברהם מלמט מהאוניברסיטה העברית, לפיו אומנם אין בידנו מקורות חוץ-מִקראיים על שעבוד בני-ישראל במִצרים ועל כיבוש הארץ, אך בידנו
מקורות בלתי-ישירים, המשמשים
ראיות נסיבתיות, ובכך הם מחזקים את מהימנותו של הסיפור המִקראי.
שלישית - מדי מספר שנים מתגלה במִצרים חשיפה ארכיאולוגית שמשנה כליל הערכות קודמות, כך שסביר מאוד שעוד יתגלו חשיפות ארכיאולוגיות שיאמתו את מה שמספר התנ"ך.
ויתרה מזו: אחד העם במאמרו "משה" מציין, שלא כל אמת אַרכיאוֹלוֹגית היא גם אמת היסטורית. הוא קובע כי האמת ההיסטורית איננה אלא זו המגַלה את הכוחות הפועלים בחיי החברה האנושית. כל שפעולתו בחיים ניכּרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית; וכל שאין רישומו ניכר במהלך החיים הכלליים, אף אם מצד עצמו אין מציאותו המוחשית בזמן מן הזמנים מוטלת בספק, אינו אלא אחד מאלפי רבבות המִמצאים, שמציאותו של כל אחד מהם לעצמו היא בודאי "אמת" במובן המוחשי, אבל - אמת שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום, ולכן היא כאילו איננה קיימת במובן ההיסטורי.
ולפיכך, כשאנו קוראים בהגדה בליל פסח על יציאת מִצרים ומשה בן עמרם, וכאשר עולים השאלות והספקות אם באמת אירעו כל אלה במציאוּת - מעניק אחד העם תשובה פשוטה וקצרה: אף אם היו מצליחים להראות בבירור גמור שיציאת מצרים ומשה האיש לא היו כלל, או שלא כך היה, לא ייגָרע על-ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של יציאת מצרים ומשה האידיאל, אותו אידיאל שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה"מִדבּריות", שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה.
כך בדיוק סבור גם זאב ז'בוטינסקי, המעניק לכך ביטוי ברומן ההיסטורי הגדול שלו - "שמשון", שם עולה שאלה זו של אמת היסטורית-תנ"כית מול האמת העובדתית: מהי באמת ה"אמת"? מהי בדיוק "אמת היסטורית"? האם באמת חשוב מה באמת קרה או לא קרה פעם?
למשל - האם חשוב אם יציאת מצרים הייתה באמת או אם היה באמת מישהו בשם שמשון שעשה את כל מה שכתוב עליו בתנ"ך, או שאלה הם רק סיפורים שאי-אפשר להאמין בהם מבלי שיהיה לכך בסיס עובדתי והוכחה מדעית.
התשובה של ז'בוטינסקי ניתנת ברגע השיא המרשים ביותר בספר - כששמשון נחשד על-ידי כל עם ישראל כמי שאיננו יהודי אלא יוצא חלציו של פלישתי שבעורמה שכב עם אמו "הצללפוני", ולא מלאך אלוהים ניקרה לה אז וניבא לה כי תלד בן, כפי שסיפרה. כאן שַׂם ז'בוטינסקי בפיו של מכבוני הלוי את הדברים שבעיניי הם המשמעותיים והעמוקים ביותר בספר:
- "אמת נכון הוא לא הדבר אשר קרה או לא קרה באחד הלילות. אמת נכון הוא הדבר אשר יישמר לנצח בזיכרון בני האדם... רבה חוכמתך, שמשון, אבל קִצְרַת מועד היא. איש חזק אתה, אבל מידת כוחך היא יום אחד: יהי ערב ויהי בוקר וייוולדו אנשים אשר לא ידעו את שמשון. אני ומולדתי הננו כתולעים בעיניך: הננו נודדים מארץ לארץ ולוחשים לחש, ורושמים קווים על עור עיזים. אבל יחיו רק אותם דברים אשר שימרתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור. להם יקראו בני האדם 'אמת'; כל השאר יכלה כעשן".
ז'בוטינסקי מדגיש כאן אמת נצחית גדולה: מושג ה"אמת" איננו מוחלט. האמת של הפרט אשר חווה משהו איננה בהכרח
האמת האמיתית באמת, אלא רק אותה אמת אשר תישאר
לנֶצח, זו שהועברה על-ידי המסורת, מאב לבן.
ובמיוחד נכון הדבר בכל הנוגע למסורת היהודית המבוססת על התורה, שהיא תורת חיים ולא רק מִקְבָּץ של פולחנים. לכן - "וְסִפָּרְתָ לְבִּנְךָ" היא אחת המצוות החשובות ביותר בתורה, וגם מצוות "כבד את אביך ואת אימך" שנועדה להבטיח שהבן יכבד גם את סיפורי המסורת והמורשת שמספרים לו הוריו.
כאן באה לידי ביטוי העוצמה המיוחדת של העם היהודי, ששרד אלפי שנים גם לאחר שנעלמו ונפלו מעצמות ואימפריות כבירות, כמו המִצרים, הפלשתים, הבבלים, היוונים והרומאים, שניסו להשמיד את עמנו, נכחדו ונעלמו מִבָּמַת ההיסטוריה, בעוד עם ישראל ממשיך לככב עליה הודות לשמירת המורשת שלו. והיא שעמדה לאבותינו ולנו: שבכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם.
