האם אפשר גם אחרת?

גם בימי חג הפסח כשפעילות מוסדות הציבור, העסקים והשירותים, פועלים באופן חלקי בלבד, כשחלק גדול מהציבור בחופשה (או בחו"ל), גם כשמערכות החדשות בתקשורת אינן פרושות לדיווח מיידי ומלא ב"שטח", גם במצב כזה כשהכל רגוע יחסית ובקצב איטי, הזיכרון עדיין טרי מהמתח שהיה כאן רק מספר ימים לפני "פרוץ" תקופת החג. אני לא מתכוון למשבר ביחסים עם ארה"ב ונשיאה, לא לשערוריית הקברים שבלמו את הקמת חדר המיון בבית החולים ברזילי באשקלון, אלה יחזרו אלינו מיד אחרי החג. הרי כך מתנהלת כיום מדינתנו. אני מתכוון למתח היהודי–ערבי שהגיע לעוד אחת מנקודות השיא שלו בימים שלפני החג, והדיו נשמעים ומורגשים גם היום, למרות החג. הפגנת האלפים של ערביי ישראל ביום האדמה וההתרסה והשנאה שהייתה בה כלפי המדינה ומוסדותיה, המהומות בעיר העתיקה ובהר הבית וסביבותיו, היערכות שיא של המשטרה, הדיבורים על אינתיפאדה שלישית,הסגר המוטל בשל החג על איו"ש ועוד לא הזכרנו את ההסלמה באזור הרצועה ועוטף עזה - כל אלה נמשכים. בימי החג כאילו נרגעו קמעה, אבל לצערנו סביר מאוד שיתלקחו מחדש בקרוב. האם אפשר אחרת? התקווה היא שכן, אבל הניסיון מלמד שזה לא יקרה. חבל. אבל שום דבר אינו קבוע ומוחלט. מסתבר בכל זאת, שיש גם אחרת. את התיאור הבא מצאתי באתר מרכז וראייטי ירושלים. הנה הדברים:

• יום האם מצוין כיום חג מיוחד במערכת החינוך בחברה הערבית. מועדוניות ההעשרה במרכז וראייטי ירושלים בהן משתתפים קבוצות של תלמידי החינוך המיוחד ממזרח ירושלים, מציינות אף הן את האירוע במקביל לחגיגות בבתי הספר.
  השנה הוזמנו נציגי מועדוניות ההעשרה של מרכז וראייטי ירושלים לחגיגת "יום האם" בבית הספר "אלבסמה", בית ספר לילדים אוטיסטים בשכונת שועפת. תלמידי בית ספר זה משתתפים דרך קבע במועדוניות ההעשרה של וראייטי. הייתה זו חוויה מיוחדת עליה מספרת דפנה פלקוף רכזת מועדוניות ההעשרה:
  "נסענו, דליה, רכזת הפרויקטים במרכז, עם נציגות מטעם מדריכי המועדוניות לבית הספר 'אלבסמה'. החוויה התחילה כבר בנסיעה לשם. הייתה זו הפעם הראשונה בה הייתי בשועפת. כל-כך קרובה אבל כל-כך רחוקה...
  בית הספר שוכן בלב שכונת מגורים, הממוקמת כחצי קילומטר מצומת הגבעה הצרפתית. מרחוק ניתן להבחין בבנין היפהפה, המעוטר באדניות צבעוניות מלאות בפרחים.
  הגענו לשם ב-9:30 והתקבלנו בקבלת פנים חמה ולבבית על-ידי צוות בית הספר: המנהל, המורים והמדריכים.
  נשנשנו, שתינו מעט, עברנו בין עבודותיהם המרשימות של הילדים שהכינו יצירות אומנות לכבוד יום האם, וצפינו במצגת שקופיות שהציגה את חיי היום-יום בבית הספר.
  כעבור כרבע שעה של התרשמות נהדרת מאווירת בית הספר ומהמתרחש בו, יצאנו החוצה לרחבת בית הספר, שם התקיים המופע המרכזי. כל הילדים השתתפו בהופעות, שכללו ריקודים, שירים והצגות, אולם המהנה מכולן הייתה ההצגה של הילדים שמגיעים למועדונית ההעשרה של וראייטי. הם הציגו את ההצגה 'פרח לב הזהב', עליה התאמנו במהלך השבועות האחרונים עם אורלי, מדריכת הדרמה של המועדוניות.
  בתום הקטע האמנותי, פרץ כל צוות המורים בריקודים ספונטניים לצלילי מוזיקה ערבית מלהיבה.
  כמובן שדליה ואנוכי הצטרפנו בריקודי דבקה מאולתרים... היה שמח!!!
  בתום הריקודים, הוזמנו לחדרו של מנהל בית הספר, שם ישבנו איתו ועם שאר אורחי הכבוד של האירוע ואכלנו ממיטב מטעמיהן של האמהות.
  הייתה זו חוויה בלתי-נשכחת, צוות בית הספר הרשים אותנו בשמחת החיים ובאהבתם לילדים. תודה רבה לסאהר שהזמין אותנו".
  "ו... גם אצלנו במועדוניות וראייטי ציינו את יום האם. הפעם, החוגגים היו ילדי קבוצת תגי"ל ואמהותיהם. ילדי קבוצת תגי"ל הם בעלי לקויות ראייה שונות ומגוונות, בגילאי 6 עד 16. כולם משולבים ולומדים במהלך השבוע בבתי ספר רגילים במזרח ירושלים.
  בכל יום ראשון נפגשים כל הילדים במועדונית מרכז וראייטי ירושלים, בה הם נמצאים עם קבוצת ה"שווים" שלהם, ילדים עם לקויות ראייה שונות, וכך אינם מרגישים חריגים או יוצאי-דופן.
  בתחילת היום, ירדו הילדים מההסעות ונכנסו לחדר האוכל בזה אחר זה. אמהות התלמידים שהתלוו לילדים לרגל האירוע, הביאו עימן שקיות אוכל (כל אחת גדולה יותר משל קודמתה).
  כל חוגי המועדוניות באותו יום, עסקו בהכנות לקראת המסיבה שתחתום את יום הפעילות. בחוג בישול הכינו עוגות למסיבה, בחוג דרמה - הצגה ובאומנות - כרטיסי ברכה לאימהות היקרות.
  בשיעור האחרון, התאספו יחדיו הילדים והאמהות באולם הגדול בקומה 3. האולם היה מקושט בבלונים ובכיבוד שהספיק לגדוד...
  את המסיבה הנחה אחד הילדים. התוכנית הייתה מגוונת ומרגשת. הילדים פרגנו אחד לשני, ולאחר כל הופעה, זכה כל תלמיד למחיאות כפיים סוערות.
  מאוד מרגש לראות איך הילדים נפתחים ומשתחררים אצלנו במרכז וראייטי, כשהם יחדיו... למרות שאינם נמצאים יחד בבית ספר אחד במהלך השבוע, הרי כאן, בסביבה המבינה אותם, עם ילדים בעלי קושי דומה לשלהם, הם מרגישים בנוח לנסות ולגלות את יכולתם, בלי שיחשבו לחריגים ובלי שיצחקו עליהם.
  כמו שאמרתי לאמהות שלהם: רואים שהילדים האלה באים מאמהות מסורות ומבתים תומכים ואוהבים, כי על-אף כל הקושי שאיתו הם מתמודדים ביום יום, מה שאנחנו רואים אצלנו זו חבורה של ילדים מאושרים, עם ביטחון עצמי ושמחת חיים".

הערה: כפעיל בהתנדבות במרכז וראייטי ירושלים אני מכיר את הנפשות הפועלות. כשראיתי שהעלו את חוויותיהן באתר המרכז, ביקשתי וקיבלתי גם תמונות מהאירוע. היה או לא היה? היה. האם האירוע מלמד שאפשר גם אחרת? אולי. ציניקנים יאמרו טול קורה מבין עיניך, מדובר באירוע מחמם לב, מרגש אבל מדובר בחגיגה לאוטיסטים וכבדי ראייה. רחוק מהמצאות הקשה. אני מסכים. מדובר באירוע רחוק, כמעט מנותק ממציאות חיינו. אבל לרגע נדמה היה שאפשר גם אחרת. המשך חג שמח.