מתי הפכה המסכה לנוכחת נעדרת, או אולי לנעדרת נוכחת? האם מאז שהיא חולקה לראשונה? גם בעודה מונחת, צוברת אבק ונקרמת קורי עכביש בעליית הגג, היא הילכה עלינו אימים. כאבן שאין לה הופכין הייתה מונחת שם, נפקדת נוכחת, מרעימה בשתיקתה. האומנם עוד יבואו ימים?
הנה ימים באים. החלוקה מתחדשת. תחנות הרענון נפתחות. חיילות משועממות מפיקוד העורף, שנראות כמי שזה עתה התעוררו מתרדמת החורף, בולסות פיתות בפתחיהן, מצחקקות, מעשנות. ישיש שעון על קב מדדה. זה מראה הזוי, סוריאליסטי. לפתע עולות מעליהן שם הקבארט שכתב בשעתו המחזאי המנוח חנוך לוין – "את, אני והמלחמה הבאה".
מדי יום משתנה מועד היהפכותה של אירן מבעלת פוטנציאל גרעיני לבעלת יכולת גרעינית. האם תיוותר ישראל לבדה במערכה? האם שוב יישב העולם מנגד בחיבוק ידיים ובאפס מעשה? האם שוב ניווכח – לחרדתנו – כי אנחנו, אכן, עם לבדד ישכון? מה תועיל המסכה? למי? האם מישהו יכול לאמוד את עוצמת הנזק שעלול להיגרם. האם מישהו יודע לצפות את עמידותה של המסכה? האם כיסוי הפנים אינו אלא – תסלחו לי – כיסוי תחת, מאוחר מדי, מעט מדי, מיותר מדי, חסר סיכוי מדי?
