מאז הקמתה, התרכזו עמותת "אדמתי" והיישובים החברים בה, באיסוף מסמכים ועדויות העוסקים בחוזי חכירה מקוריים שבוטלו בדרך לא דרך, בהשתתפות ברכישת קרקע, השבחתה החקלאית לאחר מאות שנים של הזנחה או חקלאות מפגרת ושמירה עליה. נשלחנו על-ידי בתי המשפט, בתמיכת הממסד המשפטי, ממ"י והאוצר, להביא מסמכים ועדויות אלו, כאמצעי לחיזוק טענתנו לזכויות קניין מסוימות על חלק מקרקעות היישובים הוותיקים שהוקמו עוד לפני שפרצה המדינה, וסמוך לאחר מכן.
הנהגת המדינה, כולל רוב חברי הכנסת במפלגות שעבורן הצביעו החקלאים, לא אזרו עוז לקבל החלטות כה צודקות ומתבקשות המבטאות מדיניות של הכרה בזכויות הקניין והתכנון שרכשו החקלאים בדם וביזע, ובהיחלצות לכל משימה לאומית וציבורית במשך עשרות השנים מאז ימי המדינה-בדרך ועד היום.
לחלל של ההתנכרות, חוסר המנהיגות וחוסר המעש, הוכנס בית המשפט העליון וקבע פסיקות והלכות, אשר במבחן הזמן, ספק אם מנסחיהן והתומכים בהן יתגאו בהן.
לגבי המערכת המשפטית, החל מבית המשפט העליון ומטה, משרד המשפטים, הפרקליטות, הקליניקות המשפטיות, גופים ויחידים החוסים בצל האקדמיה, העמותות החברתיות לכאורה, הנתמכות בכספים ממקורות תמוהים - המורשת וההיסטוריה הציונית, העשייה המתוארת וידועה לכל מי שהיה כאן, אך לא מתועדת כרצונם, על-פי אמות המידה שקבעו, ממש לא רלוונטיות. הן ממש מעייפות, שייכות למה שהיה ועבר.
חלק מיחידים וארגונים אלו, אף רואה את הפגיעה בנו כחלק חשוב מן המאבק לביטול תוצאות הפעילות של הציונות ההתיישבותית, מימוש זכות השיבה וחלוקה "צודקת" של הקרקעות בין כל הזכאים לה.
להתמודדות המשפטית בדבר טענותינו, עדיין אין תוצאות סופיות. תביעות בגין זכויות קניין זכו לגיוס נגדי כללי, מרופד באמצעים שרק מערכת ממלכתית מסוגלת לגייס: היסטוריונים מטעם, הסתרת מסמכים וחסימת גישה אליהם, תרגילי השהיה, דחייה, טענות מקדמיות בדבר התיישנות ושיהוי ובעיקר - תרגולת קבועה של ערעורים עד לבית המשפט העליון, בין השאר, כדי לגרום להתשה כספית של תובעי הזכויות.
במספר מקרים, כאשר נראה כי סיכויי התובעים עולים על אלה של ה"מדינה", באה יוזמת בתי המשפט להליך של פשרה.
במקביל, במשרד המשפטים ובממ"י מגבירים את הלחץ עלינו באמצעות הצגת התניות דרקוניות לפני אישור תוכניות בנייה חיוניות, אכיפה ותביעות בגין ניהול פעילות המותרת על-פי חוזי החכירה בידינו, אך אבוי, אינה תואמת את החלטות מועצת מקרקעי ישראל המשתנות מפעם לפעם.
לכך מצטרף מאמץ של קיעקוע בסיס משטר הנחלות, האגודות השיתופיות, הקשר בין חברות באגודה ומגורים ביישוב חקלאי ועוד ועוד.
התובנות והלקחים שלנו מן המהלכים המשפטיים שנעשו עד כה: - לטענות ההתיישנות הנטענות על-ידי המדינה אין בהכרח תוקף.
- התובעים נחשפים ל"צעדי נקמה" קנטרניים, המיועדים להבהיל ולהרתיע.
- בית המשפט העליון קובע את עמדתו, ברוב מכריע של הפעמים, תוך קבלת "עמדת המדינה", אלא אם עמדתה בעייתית במיוחד.
- אין שליטה ואין חוקיות בטווחי הזמן שבהם בית משפט זה קובע את עמדתו. הדיון בבית המשפט העליון בעתירות ובערעורים נמשך שנים רבות והצדק, גם אם הוא קיים, מופיע אחרי שנים רבות.
- גם למדינה אין בהכרח תיעוד תומך. טענותיה, פעמים רבות, הן בעלמא, וחמור מכך, נגועות במניפולציה של נתונים ועובדות כביכול.
תובנה זו הביאה אותנו למסקנה, כי במקביל להמשך פעילותנו השגרתית בתחום הפוליטי והמשפטי (עתירות נגד החלטות מועצת מקרקעי ישראל מס' 969 ו-979 ותביעות ישובים לזכויות בקרקעותיהם), התמודדות עם שרשרת ההחלטות הבעייתיות של מועצת מקרקעי ישראל החדשה והדיפת חדירת הנהלת ממ"י לתחומים חברתיים, קהילתיים ותכנוניים ביישובים - ראוי שנעסוק בהפרכה מתועדת, ממוסמכת ושיטתית של טענה עיקרית וחזרתית לפיה: "קיבלנו את האדמות בחינם ולא שילמנו דמי חכירה ראויים".
טענה זו חוזרת ונשנית בכל דיון בדבר שיעור דמי ההיוון אותם עלינו לשלם כדי להיות בעלים (ישירות, או עדיף באמצעות האגודה השיתופית) ובכך להפסיק את טיפולו האוהד והמסור של המינהל בנו. שיעור זה גבוה פי עשרה(!) מאלו של החוכרים העירוניים.
חוסר יכולתנו הכלכלית לעמוד בתשלומים אלו וסירובנו להשלים עם מדיניות ההענשה שנוקט כלפינו ממ"י, מונעים מאיתנו לבצע היוון בתנאים סבירים, כמו כל עם ישראל. בכך הוא מונע בעדנו ליהנות מקבלת מעמד בעלים על חלקות המגורים שלנו, גם כאן - כמו כל עם ישראל.
במהלך איסוף המסמכים שביצענו עבור התביעות שהגשנו, הצטברו מספיק נתונים, על פיהם, להערכתנו, הנתונים המוצגים על-ידי גורמים במשרדי המשפטים, האוצר וממ"י, בדבר היקף דמי החכירה ששילמו החוכרים החקלאיים לעומת העירוניים עד להקמת ממ"י - אינם מדויקים ואינם מבוססים. ייתכן שדווקא בתחום זה, מצב התיעוד של ישובינו טוב יותר מזה של ממ"י.
האסיפה הכללית האחרונה של עמותת אדמתי, שהתקיימה בעין שמר, אישרה לנו לגבות סכום מיוחד נוסף על סכום דמי החבר השנתיים, כדי לממן את השלמת איסוף המסמכים ופעילות המחקר המסודר לבחינת הטענה שלנו: "כיישובים חקלאיים, שילמנו לא פחות וכנראה אף יותר דמי חכירה מחוכרים המכונים כיום עירוניים, בתקופה שקדמה להקמת המדינה והקמת ממ"י". להערכתנו, בתוך כשנה נוכל לראות ממצאים מעניינים בנושא זה. בינתיים, כשליש מחברי העמותה כבר העבירו לנו את המימון הנוסף!
כדי לשמור על מתח ועניין, ממשיכה הנהלת ממ"י ומועצת מקרקעי ישראל החדשה לשחוק בהתמדה את נוסח ורוח התיקונים בחוק מקרקעי ישראל ומינהל מקרקעי ישראל, את החלטות הממשלה וועדת השרים לחקיקה. שחיקה זו נראית בבירור בשרשרת ההחלטות האחרונות של מועצת מקרקעי ישראל:
- דחיית קידום הקניית הבעלות בשטחי המגורים והתעסוקה במגזר החקלאי באמצעות האמירה: "מחכים לפסיקת בג"צ בנושא 979".
- שחיקה מחדש של מעמד ועדות הקבלה ביישובים קטנים (עד 500 בתי אב) וכולי וכולי.
אנו משוכנעים, כבעבר, שרק במאבק סבלני ונחרץ ובעבודה מקצועית - ננצח.
