השהיתי את שליחת הרשימה, שכתבתי לציון יום האדמה, כי היה חשוב לי גם לבחון את התייחסות התקשורת לאירוע.
חלק הארי של הכיסוי התקשורתי התמקד בפרובוקציה הצבעונית של שני צעירים רעולי פנים עם התמונות הידועות. שני הצעירים הוכיחו איך בהבלחה של רגע מצליחה תמונה אחת להדיר את כלל האוכלוסיה הערבית, ולהציג מחאה בהפגנת רבבות כחתירה וגילויי עוינות נגד המדינה.
אני מצר על כך שהכיסוי התמקד בצבע ובתמונה, אך התעלם לחלוטין מהסיבות, שהביאו ליום האדמה הראשון לפני שלושים וארבע שנים ב-30.3.1976.
לא נאמרה בתקשורת מילה אחת, שמחאה לגיטימית ביום האדמה הראשון הייתה נגד החלטה של ממשלה להפקיע 20,000 דונם באזור סחנין, שהסתיימה בהריגתם של שישה מפגינים. ארבעה על-ידי צה"ל ושניים על-ידי המשטרה.
הפקעת 20,000 דונם באה אחרי סדרת הפקעות שהחלו מסוף שנת 1948. חיים הלפרין, בספרו "בחקלאות הישראלית" (הוצאת "עינות" 1957), מדבר אלינו בשפת המספרים הכואבים. אחרי קום המדינה היו בידי התושבים הערבים 88 כפרים ושטחם 1,236,000 דונם (הנתונים האלו לא כוללים את הנגב).
מדיניות הפקעת אדמות הביאה לכך שבמשך חמש שנים נותרו בידי האוכלוסיה הערבית רק 799,140 דונם, מהם אדמות הראויות לעיבוד חקלאי 385,993 דונם. למספרים האלו יש סימוכין גם בסקר של משרד החקלאות ב-1963. באותן השנים הופקעו כ-450,000 דונם למרות הגידול של האוכלוסיה הערבית.
להפקעת 20,000 דונם הנוספים הייתה מטרה מוצהרת, כפי שנוסחה בירחון של משרד החקלאות (אוקטובר 1975). תחת הכותרת "תוכנית לפיתוח הגליל" נכתבו השורות הבאות: "הבעיה בגליל הינה מיעוט האוכלוסיה היהודית - 62,000 יהודים לעומת 147,000 לא יהודים. יש לשנות את המצב בתחום הדמוגראפי בין האוכלוסיה היהודית והלא יהודית על-ידי ביצוע תוכניות ארוכות טווח". ואחת מהתוכניות האלו הייתה הפקעה מהיום למחר של 20,000 דונם. החלטה שיש הצדקה מוסרית לנפגע מכך לפחות למחות.
מעיתון הארץ מ-21.3.1976 - תשעה ימים לפני המחאה הציבורית - ניתן לקרוא: "יוכנס כוח משטרתי כדי להגיב בחומרה רבה על כל התארגנות וינקטו צעדים דראסטיים נגד השביתה וכל הפגנה אפשרית בכל מקום". ואכן ננקטו כל הצעדים כדי למנוע את ההפגנות תוך שימוש בירי על המפגינים.
ממשלת ישראל לא הפנימה, שהנציגות הערבית היא כבר לא בדיוק אותה נציגות נכנעת של ארבעה עד חמישה חברי כנסת ברשימות הלווין של מפא"י, שאיתם ניתן לסגור הכל בחדרי חדרים. לקנות קולות בשלמונים. המנהיגות של המפלגה הקומוניסטית, שהובילה את המחאה, הוצגה בתקשורת כגורם מסית שיש לעשות הכל לשבור אותו, וכך הוכשר המעשה הבלתי נסלח של ירי כלפי מפגינים והריגת שישה מפגינים.
קל מאוד להציג באמצעות הכיסוי התקשורתי בצבעים עוינים 20% של האוכלוסיה. נותר להצטער שהתקשורת לא פתחה צוהר למניעים שהביאו ליום האדמה הראשון.
אני מצר מאוד על כך, שהתקשורת לא העמידה על סדר היום הציבורי, שהאינטרס האמיתי של מדינת ישראל על כל תושביה - יהודים וערבים - אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ההפקעה ונישול האזרחים הערביים מאדמותיהם.
כיהודי, אני מצר על מיעוט החוגים והאישים בציבור היהודי המצטרפים למחאה נגד ההפקעות של אדמות מידי כפרים ערביים, ויתרה מזאת, קשה לי לקבל שאף לא מפלגה ציונית אחת הצטרפה למאבק הצודק.
