נופל וקם (1)

פקידה, בסך-הכל פקידה, בלשכתו של אלוף פיקוד גונבת במשך שנתיים - לטענת המדינה - 2,000 מסמכים, חלקם מסווגים ביותר, ואיש לא שם לב. אלמלא היו המסמכים מוצאים את דרכם לעיתונות, ייתכן שהגניבה לא הייתה מתגלה לעולם. מה אנחנו צריכים להבין מזה? שענת קם הסתובבה בלילות כאשר בידיה מצלמה זעירה, כמו בסרטי ריגול בנאליים? התשובה לכך שלילית, כי על-פי החשד, היא העתיקה את המסמכים ואחר כך צרבה אותם על תקליטור. זה אומר שקם פעלה כמעט בגלוי, ולו רק לנוכח העובדה שצריך להשתמש בצורב ושצריבה של כמות כזו מצריכה זמן. אז האם אבטחת המידע פשוט לא הייתה קיימת בלשכת האלוף? חוץ מזה, סניגורה של קם, אביגדור פלדמן, אומר שהיא פעלה "ממניעים מוסריים"; המדינה אומרת שמניעיה היו אידיאולוגיים (ואין זה פלא שהיא שכרה את פלדמן, סניגורו של מרדכי ואנונו). אז כיצד ייתכן שהיא יכלה להגיע לתפקיד שחשף אותה למסמכים כה מסווגים? איפה היו הבדיקות הביטחוניות המקדימות והשוטפות? איש לא שמע ממנה אף מילה שהעלתה חשד כלשהו לאורך שנתיים של שירות צבאי? בקיצור: על פניו, יש כאן פשלה ענקית של הצבא.

אל תטעו ואל תתבלבלו: לפרשה הזו אין שום קשר לחופש העיתונות, למרות שהחשודה העיקרית הייתה עיתונאית ולמרות שהמסמכים הגיעו לעיתון. קודם כל, קם לא הייתה עיתונאית בזמן שירותה הצבאי, כך שברור שאת מעשיה הנטענים היא לא עשתה כעיתונאית. שנית, לחופש העיתונות - כמו לכל זכות יסוד בכל מדינה דמוקרטית - יש גבולות. חופש העיתונות אינו עילה לעבור על החוק, הוא אינו עילה לפרסם לשון הרע והוא אינו עילה לחשוף סודות מדינה. עיתונאי אינו רשאי לגנוב מסמכים והוא אינו רשאי להחזיק במסמכים מסווגים. אם עיתון חושב שצו איסור פרסום או הוראה של הצנזורה פוגעים בו - יש לו דרך אחת ויחידה: בית המשפט. הוא אינו רשאי לפרסם מה שנאסר כחוק לפרסמו. נקודה, סימן קריאה.

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש לא מופתע שהמסמכים הללו מצאו את דרכם דווקא להארץ. העיתון הזה, מעוזו של השמאל הקיצוני, שקרא בגלוי להצביע למרצ, הוא ממש הבית הטבעי לכל פרסום שמבקש להשמיץ את צה"ל ולפגוע במדינה. השמאלניות הבוטה של הארץ עלתה לו בהרבה מנויים בזמן האינתיפאדה והיא רוסנה בתקופתו של דייוויד לנדאו (בעל הזקן והכיפה השחורה) כעורך ראשי. מאז שדב אלפון התמנה לתפקיד, העיתון חזר לקו השמאלני הקיצוני שלו. שלא תהיה טעות: למרות שדעותי רחוקות משל הארץ כרחוק מזרח ממערב, אני סבור שזכותו ואף חובתו לפרסם את דעותיו ולקדם אותן. אך יש משהו מאוד מטריד בכך שהעיתון הסכים לקבל מסמכים מסווגים גנובים, כנראה בלי לשאול יותר מדי שאלות, ולהשתמש בהם נגד צה"ל. ויש משהו מאוד מטריד בכך שהוא ממשיך לגבות ללא סייג את אורי בלאו, למרות הטענות הקשות מאוד של המדינה נגדו. ויש משהו מאוד מטריד בכך שהוא מכנה את פעולות המדינה בפרשה "רדיפה פסולה". בשולי הדברים ראוי לציין את העובדה שקם עבדה בוואלה בזמן שמסרה את המסמכים להארץ, המחזיק ב-33% ממניות האתר. מעניין לדעת האם ההעסקה בוואלה הייתה מעין תגמול תמורת המידע. וואלה לא מסרה היום שום דיווח לבורסה, אם כי מנייתה נפלה בכ-4%. סתם שתדעו. עוד נקודה שפחות שמים לב אליה: קם הציעה חלק מהמסמכים ליוסי יהושוע מידיעות אחרונות, אך המהלך לא הוביל לשום פרסום. על פניו, יהושוע היה חייב להתקשר מיד למשטרה או לשב"כ ולדווח על המסמכים שהוצעו לו, שכן ברגע בו סירב לפרסמם - קם לא הייתה מקור שלו ולא הייתה זכאית לחיסיון. גם זו נקודה שחייבים לברר.

לטענת הארץ, הכתבה של אורי בלאו על החיסולים בשטחים - שהתבססה על מסמכי קם - קיבלה את אישור הצנזורה. זה כנראה נכון, כי לא שמענו שום הכחשה מצד הצנזורה, והיא גם לא נקטה באמצעי כלשהו נגד העיתון. אם אכן כך, האם לפנינו גורם צבאי נוסף שפישל בגדול? אם המסמכים היו כל-כך סודיים, כיצד התאפשר פרסום הכתבה שהתבססה עליהם? או שמא המסמכים ששימשו את בלאו לא הפריעו לצנזורה?

אי-אפשר להתעלם מכך שהמדינה התעקשה על המשכו של צו איסור הפרסום, גם כאשר הפרטים היו גלויים בכל העולם. הרי לא מדובר במקרה של מרגל קלאסי, שיש להסתיר את לכידתו מעיני מפעיליו. קם במעצר בית כבר ארבעה חודשים, בלאו בחו"ל עוד יותר זמן, אלפון הגיב לעיתונות הזרה. בקיצור: כל מי שיכול להיות מעורב ולשבש חקירה, כבר יודע עליה מזמן. צווי איסור הפרסום הם בעייתיים בכלל, במיוחד לנוכח העובדה שבתי המשפט מוציאים אותם במעמד צד אחד - המדינה, בדרך-כלל - בלא שהעיתונות יכולה להגיב על הפגיעה בה. יש הסכמה עקרונית שנציג של מועצת העיתונות יזומן לדיונים כאלו, אך היא לא בוצעה במקרה הנוכחי. עם כל החומרה לכאורה של הפרשה הזו, גם העובדה שאדם יכול להיעלם למשך ארבעה חודשים היא חמורה. זה מצב שמאפיין מדינות טוטליטריות, לא מדינות דמוקרטיות. במבט מן הצד נדמה, שהיה אפשר לפרסם את הסיפור לפני מספר שבועות בלי לגרום שום נזק לחקירה. ואולי איסור הפרסום, כפי שקורה מדי פעם בחקירות משטרתיות, נועד - לפחות במידה מסוימת - להסתיר את הפשלות עליהן דיברנו כאן?

לפי ראש השב"כ, יובל דיסקין, איסור הפרסום נועד לאפשר לקיים בשקט מו"מ עם הארץ ובלאו על החזרת המסמכים. זה נשמע מגוחך. נניח בצד את העובדה שהשקט הזה כבר מזמן לא היה קיים, ונשאל: מדוע בכלל לנהל מו"מ? אם הכתב ועורכיו עברו על החוק, תעצרו אותם. זה שהם עיתונאים, כבר אמרנו, לא נותן להם שום זכות לבצע עבירות ולפגוע בבטחון המדינה. תאמרו: בלאו ברח לחו"ל. נו, באמת. מי שחיסל את אל-מבחוח לא יכול למצוא עיתונאי ישראלי? תביאו גם בחשבון את האפשרות שהמסמכים הללו יגיעו, בהיותם מחוץ לגבולות המדינה, לידי גורמים עוינים, וכך מתחדדת השאלה מדוע היה היחס לעיתון ולעיתונאי כה מלא התחשבות. במקרה הטוב ביותר, הייתה פה רגישות יתר לחופש העיתונות, וניתן רק לקוות שמי שצריך - למד את הלקח.

מאוד מסקרן אותי לראות כיצד תעסוק כעת התקשורת בהיבט האידיאולוגי לכאורה של פרשת קם. כאשר כמה חיילי הסדר הפגינו נגד המדיניות בשטחים, קמה זעקה מכאן ועד הר ברכה: פוליטיזציה, שומעים לרבנים במקום למפקדים, זה כבר לא צבא העם, ומה לא. מה ייאמר כעת, כאשר לכאורה בוצעו עבירות חמורות בהרבה בשמה של אידיאולוגיה שמאלנית? האם מישהו יזכיר את כל העבירות הביטחוניות הקשות להן אחראים אנשים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית? אני קצת ספקן.