שש גרברות. זה הכל. רק אלה. אלה הפרחים – פרחי הגהינם - שצמחו בגינה הקטנה, הביתית, של הוריי, חנה ויעקב, מנוחתם עדן.
לימים, כיניתי אותה, את גינת-המעט - גינת השואה. שש גרברות. שש בלבד. אחת למיליון.
ביום השואה, דקות אחדות לפני עמידת הדום לדקה-דומייה, היינו, אחותי הגדולה ואני, יוצאים אל הגינה וקוטפים את שש הגרברות שצמחו בה. ואז נכנסים, כהולכים על גחלים, אל השתיקה הקודרת, המצמיתה, המשתקת, שהבית שבו היא שרתה היה טבוע בחותמה כל השנה. כל השנים. כל חייהם הבוגרים. כל ילדותי ונעוריי, שחלפו עם השנים. שתיקה, אשר ביום השואה, הייתה – ועודנה - עמוקה וחריפה מתמיד. נוקבת ומייסרת. שתיקת שש הגרברות.
פרחי הזיכרון. פרי הרוע. פרחי הגהינם.
שנות ילדותי היו שנים בצל הפרחים האלה. שנים, שבהן לא העזתי לשאול דבר. שנים, שבהן ראיתי את השואה במבטי העפר ואפר הכבויים של ניצוליה. בזרועותיהם הרפויות, מקועקעות מספרי-מוות; שנים הם נותרו כלואים בגטאות השתיקות. גם אני. רק שנים אחדות לפני לכתם העזתי לדעת, כי אבא ואימא לא סבלו בשואה אלא סייעו בה לסובלים. אז, לראשונה, חשתי עצמי כניצול מהתופת של הזיכרון שצרבו בי שתיקותיהם. שתיקותיי.
פרחי העצב. פרחי הזוועה. פרחי המוות.
ההורים כבר אינם. גם הגינה אינה. אבל השאלות (שמתרבות) והשואלים (שמתמעטים) נותרו כשהיו. ורק תשובה אין, לבד, אולי, מזו המתמצה בביטוי "הבנאליות של הרוע", שאותו טבעה הפילוסופית, העיתונאית והסופרת היהודייה חנה ארנדט, שסיקרה עבור הניו-יורקר את המשפט שערכה מדינת ישראל לצורר הנאצי אדלוף אייכמן, שנערך בראשית שנות השישים של המאה שעברה, ביטוי המופיע בשם ספר שכתבה על אודותיו: "אייכמן בירושלים – דוח על הבנאליות של הרוע". הבנאליות של הרוע. סתמיותו. היעדר פשרו. זעקתו הכלואה בשתיקת הפרחים.
פרחי הנצח. פרחי הלא-עוד. פרחי הלעולם-לא.
