הטור האישי שפרסם שלשום (ו', 9.4.10) אורי בלאו בהארץ על-רקע פרשת ענת קם, מוכיח מעל לכל ספק דבר אחד: הבחור אינו יודע מה פירוש המילה "עיתונאי" ואינו יודע מה הן החובות והזכויות שמקצוע זה נושא בחובו. ננתח כמה משפטי מפתח במאמרו של בלאו, ונראה מדוע הוא והממונים עליו - המממנים את שהותו בלונדון - חוטאים לא רק למדינה, לביטחונה ולאזרחיה, אלא למקצוע עליו הם מתיימרים להגן.
"לא שיערתי שאאלץ לשהות בלונדון ולא אוכל לחזור לתל אביב".
בלאו אינו עצור בלונדון ואיש אינו מונע ממנו לחזור ארצה. זו החלטה שלו.
"רק משום שפרסמתי כתבות שלא היו נוחות לממסד".
עיתונאים רבים מפרסמים כתבות שאינן נוחות לממסד. כותב שורות אלו עשה זאת לא פעם במהלך הקריירה שלו, כולל בנושאים ביטחוניים שהיו מאוד לא נוחים לממסד. לא עשו לי כלום. לא התנכלו לי, לא חקרו אותי, לא פרצו לדירתי (כפי שרומז בלאו). מדוע? משום שכתבתי את האמת ובעיקר משום שלא עברתי על שום חוק.
"מבהירים לך מעל לכל ספק שהטלפון שלך, הדואר האלקטרוני, המחשב שלך ובעצם כל דרכי התקשורת שלך, היו ועודם נתונים במעקב ובניטור זה תקופה ארוכה - אזי מישהו שם למעלה לא באמת מבין את מהות הדמוקרטיה".
גם במדינה דמוקרטית יש מקרים המצריכים פגיעה בזכויות יסוד ובחופש הפרט, בפיקוח של בית המשפט. אני משער שהעוקבים אחרי בלאו קיבלו את כל האישורים כחוק במקרים בהם הדבר היה נחוץ. אם הוא חושב אחרת - פתוחה בפניו האפשרות לפנות לבית המשפט. ועוד נקודה קטנה: בלאו נמצא במעקב משום שהוא מחזיק בידיו שלא כדין אלפי מסמכים מסווגים ביותר, שנפילתם לידיים הלא-נכונות עלולה לגרום למדינה נזק אדיר.
"ואת חשיבות חופש העיתונות בשמירה עליה".
אין כאן שום עניין של חופש עיתונות אלא עבריינות ברורה. חופש העיתונות אינו מוחלט ועיתונאים אינם עומדים מעל החוק. גם חסיון מקורות כבר מזמן לא קיים כאן, שכן המקור של בלאו נחשף.
"מכתבי תלונה אנונימיים עליך ובהם מידע אישי רב מוצאים את דרכם לרשויות חקירה שונות ומשונות".
אם המידע שבמכתבים נכון - אין שום פגם בכך שהם אנונימיים. הרי גם עיתונאים עובדים עם מקורות אנונימיים. וקשה להאמין שהשב"כ ישלח תלונות אנונימיות ומופרכות; למי בדיוק - לעצמו?
"אם אשוב ארצה אני עלול להיות מושתק לעד, ושהאמצעי יהיה הגשת כתב אישום נגדי על עבירות מתחום הריגול".
המחצית הראשונה של המשפט היא גם עלילת דם וגם שקר. מי שמוציא אותו מהקשרו - וראו למשל את הכותרת שקיבלו הדברים ב"גלובס" שלשום - יכול להבין שבלאו קיבל איומים על חייו. וזו כמובן שטות גמורה. המדינה לא חיסלה את מרדכי ואנונו ואת קוזו אוקמוטו ואת מוחמד ברגותי - אז היא תחסל את אורי בלאו?
גם כאשר קוראים את המשפט במלואו, זה נראה כמו בלוף. השב"כ ניהל במשך חודשים מו"מ עם בלאו, כדי שיחזור ארצה ויחזיר את המסמכים. בכך מודה גם הארץ. אז על אלו איומים הוא מדבר? יתרה מזאת: אם בלאו משוכנע בחפותו - שיחזור ארצה, ייחקר ובמידת הצורך יגן על עצמו בבית המשפט. הבריחה שלו מעידה, שהוא יודע היטב שיש לו ממה לחשוש.
גם השימוש החוזר ונשנה במילה "ריגול" בפיהם של בלאו וקם ומקורביהם מאז התפוצצה הפרשה, נועד להטעות. נכון, מדובר בעבירות ריגול - משום שכך הן מוגדרות בחוקי המדינה. לא כל ריגול הוא מסירת מידע לחמאס ולחיזבאללה; גם הוצאת מידע סודי ומסירתו למי שאינו מורשה לכך, מהווה ריגול מבחינת ההגדרה בחוק.
"לא מדובר פה רק במלחמה על חרותי האישית, אלא על פרצופה של המדינה".
הבל ורעות רוח. עיתונאי שעבר על החוק, צריך לתת את הדין כמו כל אזרח אחר. אם כבר, אז הימלטותו מן הדין היא הפגיעה האמיתית בפרצופה של המדינה.
"אני עיתונאי והמטרה שלי היא לספק לקורא את מרבית ואת מיטב המידע האפשרי, מתוך שאיפה לאובייקטיביות המירבית".
זה נכון, אך עיקר חסר מן הספר: תוך שמירה על החוק. עיתונאי אינו רשאי לפרסם את מיטב המידע האובייקטיבי, אם מדובר בלשון הרע או בפגיעה בפרטיות. קל וחומר שהוא אינו רשאי לעשות זאת, אם מדובר בעבירות על חוקי בטחון המדינה. העיתונאי - היודע היטב להצליף באישי ציבור העוברים על החוק - כפוף לחוק בדיוק כמותם.
"אף לא אחד מהתחקירים הללו יכול היה להתפרסם בלי סיוע ממקורות וללא מסמכים שיאמתו את הפרסומים".
שוב: נכון, אבל בכפוף לשמירה על החוק. גם לעיתונאי אסור להשתמש במסמכים גנובים (מסמכים מקוריים המוצאים מרשות בעליהם).
"אף עיתונאי ישראלי לא ידע עד היום שבגלל תחקירים כאלה הוא עלול להיות מוכרז אויב המדינה ולמצוא את עצמו בכלא".
אורי בלאו עלול למצוא את עצמו בכלא לא בגלל התחקיר, משום שרבים לפניו כתבו תחקירים דומים ואף יותר חמורים ולא נענשו, אלא משום שעשה זאת תוך עבירה על החוק ובעיקר משום שהוא ממשיך גם כעת לצפצף על החוק. כל השאר הוא אחיזת-עיניים.
