במרכז ורשה, מול המצודה הסובייטית, מיתמר מגדל גבוה וחדיש המתהדר בשם "נובוטל". באותו סוף שבוע המו אולמיו, מעבריו, מעליותיו וחדרי מדרגותיו של המגדל באלפי בני נוער ששפת הקודש שגורה על לשונם, במעין ג'ימבורי ענקי של המשלחות לפולין.
שבוע השואה בפולין הפך לטקס סיום המסכם את מסכת לימודיו של תלמיד התיכון הישראלי, טרם גיוסו (או השתמטותו) לצה"ל. זהו שבוע שכולו נסיעות ארוכות באוטובוסים ממוזגים, ארוחות בוקר צהריים וערב, עצירות לשחרור השלפוחית וקניית ביצי קינדר, צחוקים ודאחקות, דיונים מעמיקים אודות מרכולי שמאטעס (H&M ודומיו) השזורים בהפסקות הדרכה קצרות אודות בתי כנסת עתיקים ומשוחזרים, קירות הגטו, קברי צדיקים ומפעלי השמדה של העם היהודי. כן, גם אחרי טקס רב רושם ביער שבו הוכרעו לטבח אלפי יהודים בינות לעופאים הירוקים, אפופים בריח המחטניים וברחש הרוח על השלג, שבו אותם שמיניסטים ושאלו, אם השהות שתינתן להם בקניון מרכולי השמאטעס תהיה ארוכה דיה כדי לספק את יצר השופינג, שאחרי ככלות הכל הוא אבן היסוד של התרבות הישראלית בת ימינו.
על כל אלו אפשר לגחך, להבין ואף לסלוח. בכל זאת אלה בני נוער אוהבי חיים, ששום דבר אינו יכול לדכא אותם ואת יצר החיים המפעם בהם. אבל שורש הרע בסיכום-פולין אינו נעוץ בהם, אלא בהחלטה הנחרצת ביותר של מערכת החינוך לנתק את אסון השואה מכל קשר לציונות. כן, הטיול שלי בפולין של גטו קרקוב, של בתי היתומים, של מחנות ההשמדה בירקנאו ואושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, היה האירוע הפוסט-ציוני ביותר שבו השתתפתי, למעט ההפגנה בשולי מודיעין עילית.
לשיאה הגיעה אותה הינתקות מן הציונות בנאום הסיכום של רב-המדריכים, ירון (שם בדוי לחלוטין, כמובן), שנישא בפני רוב עם של מאות בני נוער ומלוויהם בעיבורה של ורשה הקרה והגשומה לפני האנדרטה לשואה ולגבורה העשויה בזלת שחורה, שאחוריה הם היהודים ההולכים כצאן לטבח ופניה הם המורדים במשטר הרשע. "המסרים העיקריים שאנו חייבים לקחת מן האנדרטה הזו", רעם ירון, "שהנאצים לא היו מפלצות כי אם אנשים, וגם אנו אנשים, ולכן כל אחד מאיתנו הוא נאצי בכוח, גם אם הוא יהודי". המדריך המשיך והסביר כי איננו טובים יותר מן הנאצים, נוכח היחס המחפיר של מדינת ישראל כלפי 400 אלף העובדים הזרים שכבר מצויים בה וכלפי אלפי המהגרים המתדפקים על גבולותיה. ירון התרה בנו שלא נעז להסיק מסקנות אודות האמצעים הדרושים לעם ריבון בארצו, למניעת הישנותה של השואה, כי מסקנות הן דבר רע, ומוטב לו למי שבכל זאת מסיק אותן, שימלא פיו מים כדי שלא ישחית את נפשו הטהורה של הנוער שלנו. המרד? לשם המרד היה ולא לתכלית כלשהי. את ציונות הס מלהזכיר, ועל קשר אפשרי בין האידיאולוגיה הנאצית ששמה לה למטרה עליונה את השמדת היהודים, ובין האידיאולוגיה האיסלאמית ששמה לה למטרה את השמדתה של מדינת ישראל - הַסְסְס מלחשוב.
ועל אלה הוסיף אחד המדריכים בקול רך, שעומק הטומאה של מדינת היהודים מתבטא בענף הייצור ומכירת הנשק, שהוא האחראי להשחרת שמו של עם ישראל ברבים. ועל זאת נוספה הערתה של אחת המדריכות, בראותה קציני צה"ל המתפללים תפילת שחרית באחד מאולמות המלון, שמשלחות צה"ל לפולין הן בזבוז שלא-יסולח של כספי הציבור, ואף לגלגה על הסדר הצבאי המופתי של הפסקות ה"כיפכף" (חטיף שוקולד) שבו מצטיינות המשלחות הצבאיות.
והציוני בעת ההיא ידום.
אלא שבכל אפילה ושחור יש זיק של תקווה. מסביב לחבית של "קנטקי פרייד צ'יקן" וערימת טוגנים ישבו החבר'ה ונעצו שיניים לבנות כחלב בבשר העוף הפריך. "בוא שב עימנו", הזמינו אותי. "מה חשבתם על נאום הסיכום של המדריך?" שאלתי את הנאספים - כולם בחורים צעירים וחסונים. הם החליפו ביניהם מבטים, ומנהיגם נשא דברו. "איתַי הולך לשייטת, יואל הולך לטייס, אני - לקורס חובלים ושמעון - לגולני. זו התשובה שלנו לחינטרושים של המדריך".
ציונות כבר אמרנו?
לנבחרת הנוער שלנו יש עיניים, אוזניים, וחוש ריח חד כתער לביאושי החנטריש שבהם מנסה משרד ה"חינוך", באמצעות ה"הדרכה", להאביסם - לאוניברסליזם של הזוועה. הם יודעים שהיהודים שעושים מה שאומרים להם הגויים לעשות - מתים: אפר - לעפר, שיער - למרבד, מילוי שיניים - לאוצר במרתפי בנק שוויצרי. שרדו המורדים, הלוחמים, אלו שנמלטו מן העדר הצייתן, שאחזו בנשק והרימו את נס הריבונות. שום "ירון" לא ימכור להם את הלוקש שהם יהודו-נאצים בכוח, רק בשל תביעתם וזכותם להגן על העם והארץ לגבולותיה סביב.
טוב לשוב מפולין העגמומית אל ארץ חמדת אבות.
