זעקי ארץ אהובה!

מוחמד ואוסייד קאדוס, בני שש-עשרה ותשע-עשרה, ומוחמד וסלאח קוואריק, בני תשע-עשרה, ארבעתם מהכפר עוורתא, שנהרגו החודש מפעולות צה"ל, הצטרפו אל ראאד אלבטש בן העשר ואחמד אל סוויסי בן החמש-עשרה, ונער נוסף בן שש-עשרה, שנהרגו בהפצצת חיל האוויר ברצועת עזה במהלך חיסולם של שני חשודים כפעילי הג'יהאד בשנת 2006, ואל מאות ילדים עד גיל שמונה-עשרה אשר נהרגו במהלך השנים האחרונות. הזעקה שלי איננה מופנית לרמטכ"ל, ואפילו לא לשר הביטחון, ובוודאי לא לשר החוץ, כולם יקירי התגובה הצבאית הממוקדת. התגובה מאבדת, כמעט תמיד, מעט מהתמקדותה, ומחסלת עוברי אורח פלסטינים תמימים. ואז, בקול ענות חולשה, מפיצים התנצלות, בשם ההפתעה על שהתושבים העזו להלך בשכונתם ולבצע קניות בסביבתם. הזעקה שלי מופנית אל עמי שלי - הורים, בנים ובנות. אל מנהיגי מפלגות חסרי מיקוד, ואל כל האומנים והיוצרים, ואפילו אל מנהיגי השמאל הציוני - שאינם כואבים את ההרג חסר-התכלית של ילדים וילדות שהפחד נשקף להם מהעיניים. ילדים הרוגים פלסטינים אינם גורמים להם אפילו למצמץ בעיניים אל מול מסך הטלוויזיה. ההתמקדות לחיסול השחיתות הפוליטית אכן צודקת וראויה, אבל נחותה אל מול שנות החיים המינימליות של ילדים פלסטינים. ולקראת מודעות האזכרה ליום הזיכרון ההולך וקרב, היינו חייבים לצרף מודעות אבל על ארבעת הילדים שנהרגו בחודש האחרון. אפילו מי שגורס תגובה בלתי-מתפשרת כנגד הפלסטינים, אמור למצוא בלבו מעט חמלה על ילדים, שחייהם תלויים על רסיס פצצה, או על משקפת הירי של צלפי צה"ל. ואל תגידו שזה בבחינת "הכרח בל יגונה", למען ביטחונה של המדינה ולמען שמירת חיי ילדינו שלנו. אין הכרח להרוג ילדים של האויב, כדי להציל ילדים שלנו. אין סליחה ומחילה בתוקף טענת חוסר-הכוונה, לעומת הטרור הנפשע שלהם. זכותנו להגן על עצמנו איננה מזכה אותנו בפעולות שאינן עומדות במבחן המוסר האנושי והיהודי. הזעקה שלי היא של אב המנסה לשרוד, במשך יותר מעשר השנים האחרונות, מאז נפילתו של בננו. זוהי זעקה של אב שכול, שאינו מוצא מנוח ואינו מוצא מרגוע בפעולות נקם, ואינו יכול לחיות בסביבה המקדשת הרג ועוד הרג ועוד הרג, שלנו ושלהם. הזעקה שלי איננה אפילו בבחינת מחאה. היא באה להגיד לעם ישראל עד כמה עצוב לי להיות חלק ממכונת ההרג הלאומית; עד כמה כואב לי לחיות עם ה"אין" של בני, שאיננו, ולחיות עם ה"יש" של המשך הקזת הדם ההדדית; עד כמה אינני נרתע מלהזיל דמעות בפומבי על הרג ואובדן ילדים, שכל חטאם הוא שהם בני הדור השני או השלישי לעם שחי תחת כיבוש מתמשך וללא תקווה לשינוי; עד כמה אני מאוכזב מכולנו שאיננו עולים על בריקאדות, מוכנים לשמש מגן אנושי לילדי עזה, שכם ואל-בוריג'. זעקי ארץ אהובה על בנייך שנפלו! זעקי ארץ אבודה על אנשייך אשר התרגלו למוות, ומקבלים בשוויון נפש את מותם של מוחמד ואוסייד ומוחמד וסלאח, ושאר אלף הנערים והנערות, הילדים והילדות שמתחת לגיל שמונה-עשרה, אשר נהרגו בעשר השנים האחרונות, אצלם ואצלנו.