קיימים מספר היבטים לפרשה האחרונה של גניבת המסמכים הסודיים ממתקן צבאי ומסירתם לגורם לא מורשה. ביניהם אפשר למנות:
- הגורם האנושי / אישי של החיילת ענת קם שגרמה למהלך זה.
- התנהגות העיתונאי אורי בלאו.
- צו מניעת פרסום שניתן לבקשת שירותי הביטחון.
- תגובת התקשורת הישראלית, כולל פרשנויות של "בעלי עניין".
החיילת ענת קם: גניבת מסמכים מסווגים - מעשה חמור ביותר, גם באם מניעיו אינם למטרת ריגול, אלא נובעים מ"אידיאל", מתמימות, וכפי שהיא עצמה הודתה - מטיפשות. ידיה אינן נקיות. לאור הנ"ל, ולמרות חומרת המעשה, אפשר שיש מקום לא להחמיר בעונשה ולנהוג על-פי דין מקל של בית הלל.
העיתונאי אורי בלאו: החזיק ועשה שימוש בחומר גנוב. הוליך שולל וגרוע מכך, בגד במקור שלו - החיילת ענת - בכך שבכתבתו הראשונה פרסם צילום של מסמך סודי עם הלוגו של מחבר המסמך (הצבא), ועל-ידי כך אפשר היה להגיע לחיילת בתוך זמן קצר.
התנהלות עיתון הארץ: עשה שימוש נלוז בחומר גנוב. על-ידי פרסום החומר סיכן את בטחון המדינה וגרוע מכך, סיכן חיי אדם. קביעות אלה נקבעו על-ידי ראש השב"כ דיסקין האמון, המופקד והאחראי לביטחון יותר מכל התקשורת, הפרשנים למיניהם, המשפטנים, כולם גם יחד.
תגובות בעלי עניין: מן הראוי שקצת צניעות לא תזיק להם. מהיכן הם יודעים את כל פרטי הפרטים? ברור לכן שפרשנותם מבוססת על מידע חלקי ומונעת מהפוזיציה הפוליטית שלהם, וזאת למרות שימוש פטתי שהם עושים ב"זכות הציבור לדעת", "אור השמש חיוני לנקיון כפיים", "עיתונות חופשית" וכיוצא באלה סיסמאות.