בדברים הבאים היה ראוי יותר לדון ביום העצמאות, אך מכיוון שאינני מעוניין להשבית שמחות, אני מעדיף להעלות את הנושא דווקא ביום השואה.
בנאומיהם של ראשי המדינה בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנים האחרונות, שבה וחוזרת האמירה המקוממת:
"מדינת ישראל נוסדה כדי שלא תתרחש שואה שנייה".
מי שיורד לעומק המשמעות של משפט זה מבין, כי מדינת ישראל נוסדה רק בגלל השואה. משפט זה אומר בעצם, שכל הצדקת קיומה של מדינה יהודית היא רק בגלל השואה.
כל נציג או ראש מדינה זרה המגיע לביקור בארץ נלקח בראש ובראשונה למוזיאון "יד ושם", כדי שישתכנע למה מגיעה לנו מדינה. אז אולי אנחנו בכלל צריכים לשמוח שהייתה שואה?!
יחס זה למדינה, דווקא מחליש את עמידתנו מול אויבינו. כשכל הצדקת קיומנו כאן היא למנוע פגיעה בחסרי מגן, ההשוואה בין חיילי צה"ל לבין הזוועות באירופה מתחילה להישמע בתדירות יותר ויותר גבוהה. אם בעבר נשמעו קולות אלו רק מקרב אנטישמים שונאי ישראל, הרי שאט-אט החלו להישמע קולות אלו גם מתוך המחנה.
פרופ' ישעיהו לייבוביץ, פרופ' משה צימרמן, יפה ירקוני ועוד, אף העזו להשוות את פעולות צה"ל ביו"ש למעשי הגרמנים באירופה. השוואות אלו שומטות את הטיעון המוסרי להצדקת קיומה של מדינת ישראל.
מדינת ישראל המושתתת רק על השואה הפכה למדינה אנטי לאומית, שהרי הלאומניות והגזענות הביאו לרצח העם היהודי. כמעט שלא ניתן היום לומר אמירה לאומית-פטריוטית בלי לזכות בתגובה כי "דברים אלו מזכירים משטרים אפלים בהיסטוריה". זו המדינה היחידה בעולם שהצדקת קיומה הלאומי הוא בשם אנטי לאומיות.
