כשהייתי ילדה קטנה, ביקשתי מסבא שלי שהיה איש חכם מאוד, שיעזור לי בשיעורי בית בתורה. סבי ז"ל, שסבל מבעיית שמיעה אובייקטיבית, אך כנראה גם סובייקטיבית, ענה לי בכעס: "לא מדבר על השואה". כל מה שהיה נשמע לו דומה למילה שואה נתקל מייד בתגובה כועסת, כשהוא נאטם ונסגר ובאותם הרגעים קל היה גם לזהות את הכאב שחש על-פי הבעת פניו.
סבי היה שריד למשפחה ענפה שנכרתה בשואה. אי-אפשר היה להאשים אותו. ואפרופו אשמה, שלעניות דעתי היא המחלה האמיתית של המאה שלנו, הוא גם חש אשמה על-כך שהוא ניצל כי הקדים לעלות לארץ ישראל, כדי להכשיר את הקרקע לקראת בואם. אך הם לא הספיקו לבוא, ורגשות האשמה לא נתנו לו מנוח עד יומו האחרון. ייתכן וזו האשמה שהרגה אותו בסופו של דבר.
האם אנו צריכים לחוש אשמה על-כך שאנו דור אחר, שלא ידע את השואה? או שאולי ידענו את השואה אך לא באופן שאפשר לחיות איתו בשלום?
זכרון נוסף שיש לי מילדותי הוא שיורד הערב, הטלוויזיה נפתחת ומתוכה בוקעת נעימה שלא נעמה לאוזניי כלל - אות הפתיחה של הסדרה "עמוד האש" ומייד אחר-כך, מתמלא המסך בתמונות של מוזלמנים וכמו קוראות לי "בואי, תביטי עלינו, ואם זה אפשרי - גם תחלמי עלינו בלילה". ואכן, טראומה שאינה מטופלת, לא מעובדת, לא מדוברת, עלולה לתפוס אותנו גם בחלומות. רק שבחלומות אין לנו את היכולת לקום ולכבות את הטלוויזיה מרוב פחד.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני לא מסוגלת להבין מדוע ולמה ילדה בגיל חמש-שש צריכה להיחשף לתכנים כאלה והאם יש לה יכולת להכיל את זה? התשובה היא לא ואת הלא הזה ידעתי כבר בעודי ילדה. כל מה שיכולתי לשמוע הם פירורי מידע לא משביעים וכשרציתי לשאול לא היה מענה ובמקום שאין מילים מתפתחת הפנטזיה רק שבמקרה זה לא מדובר בעליסה בארץ הפלאות, אולי בעליזה בארץ הזוועות.
אפשר לקרוא לזה טראומה משנית. למזלי הגדול לא הייתי ילדה בזמן השואה, אך לחיות בצל פירורי מידע, תמונות, חלומות, מבטים ושתיקות נראה כמו לחוות טראומה משנית.
