הגנבת, החמקן והעורך שגיבה אותם

ובזאת לא הסתיימה הסאגה הזאת. עיתון הארץ משתמש בשירותיה ובכתיבתה של ג'ודית מילר כדי לנסות לקעקע את עמדת השלטונות בישראל. אני מכיר את ג'ודית מילר. היא אכן עיתונאית מעולה, חרוצה ואמיצה. והיא אומנם כלת פרס פוליצר, וזה חשוב לפחות כמו פרס ישראל לעיתונות או למפעל חיים, והיא אומנם ישבה בכלא שבועות ארוכים כי לא רצתה לחשוף מקור מידע ללא הסכמתו. אבל ג'ודית מילר היא האחראית התקשורתית העליונה - כמעט בלבדית - למלחמת עירק הנוכחית ולכן גם לתבוסה האמריקנית. היא הייתה זו שצוידה במסמכים מפוברקים ומזויפים ערב המלחמה והשתמשה בהם כדי לתת אמינות לטיעונים שיש לסדאם חוסיין נשק להשמדה המונית. ספקי המסמכים היו אינטרסנטים עירקים גולים שנתמכו על-ידי גורמים שמרנים (הייתי אומר חתרניים) וכלכליים בתוך ארה"ב ואפילו בממשל שם. הפרסומים שלה בבמה המכובדת ביותר, "ניו-יורק טיימס", היו האלמנט המשכנע המרכזי לתמיכה הרחבה בהכרזת המלחמה של הנשיא ג'ורג' בוש. אלמלא מילר ו"ניו-יורק טיימס" אולי לא הייתה פורצת המלחמה ואולי היא הייתה מתנהלת אחרת, באורח יותר מוצלח. ואולי לא. בתור פרס, אפשר לה הפנטגון לסקר את המלחמה כעיתונאית צמודה לכוחות שחיפשו את הנשק להשמדה המונית. עד היום לא נמצא כזה - כי לא היה. לכן, לא היה פלא שדווקא בה בחר הממשל כדי לחשוף את זהותה של ואלרי פליים כעובדת בכירה של ה-CIA. ראשי ממשל בוש חשבו שכך יחבלו באמינותו של בעלה של פליים, שחשף כי לפחות טיעון אחד (לפיו סדאם חוסיין קנה אורניום בניז'ר) הוא לחלוטין תלוש מן המציאות ומן האמת. המזימה הזאת לא עלתה בידיהם. לעומת זאת, בחושפם את תפקידה של פליים, חשפו המדליפים את זהותם של עשרות מקורות במדינות רבות שעמדו בקשרי עבודה עם פליים. אינני רוצה לחשוב מה עלה בגורל אחדים מהם, שכמו ענת קם נשפטו על בגידה בעמם - אבל שם זה היה ברצינות. בזה הרגע מילר הפתיעה את מדליפיה. היא לא פרסמה דבר. מישהו אחר - דווקא כן. כאשר החלו לחקור את מקור הדליפה, אף שלא היא פרסמה, הגיעו גם אליה. היא לא חשפה את המקור ונשלחה לכלא עד שתיאות לגלות. כאשר המקור התיר לה לגלות - גילתה. הוא - ראש המטה של סגן הנשיא - הועמד לדין, הורשע ומיד לאחר מכן זכה לחנינה (כמו בפרשת השב"כ לעיל). מיד בשוך הפרשה המסעירה ועם צאתה מבית הכלא פוטרה הגברת מילר מ"ניו-יורק טיימס" בגין התנהלותה העיתונאית הרשלנית בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה. לפיכך, בענייני מסמכים מודלפים דווקא היא איננה סמכות עליונה. אורי בלאו הוא לא ג'ודית מילר. אפילו לא מתקרב. ועיתון הארץ הוא לא "ניו-יורק טיימס". אוטוטו.

עו"ד יובל אלבשן מודיע שהכתבים הצבאיים מועלים בתפקידם כי אינם יוצאים להגנת בלאו, וזו סכנה איומה לדמוקרטיה. אחרים נזקקים למקרה של דניאל אלסברג, איש הפנטגון שהדליף ל"ניו-יורק טיימס" ואחרים מחקר שעשה הפנטגון עצמו כדי לבדוק את התנהלותו והתנהלות הצבא במלחמת וייטנאם. מהמחקר עלו ראיות להטעיית הציבור והקונגרס ועוד כהנה וכהנה עבירות פליליות ואנטי-דמוקרטיות שממשלים כושלים נוטים להרבות בהן. ענת קם אינה אלסברג. אלסברג לקח ומסר רק את העניין הזה. עניין חמור מאוד: אפילו ניסיון פנימי של הפנטגון עצמו לחשוף את המחדלים הוכשל על-ידי גורמי ממשל וצבא. רק אז ורק בעניין הזה פעל אלסברג. הוא לא גנב את תוכניות ההתגוננות של ארה"ב מול ברית-המועצות בהזדמנות חגיגית זו. הוא היה אדם נרעש עם שליחות ציבורית ולא גנב עלוב עם מטרה אישית. הוא הועמד לדין, אבל משפטו בוטל לאחר שהוברר שחוליית השרברבים של הבית הלבן (שאחר-כך חוללה את פרשת ווטרגייט) יזמה פריצה למשרדי הפסיכיאטר שלו, שהבולשת הפדרלית צותתה לו ללא היתר משפטי ושנעשו לו עוד עוולות משפטיות. השופט ביטל את המשפט וכמעט שלח את השלטונות לבית-הסוהר. אצלנו, לעומת זאת, השב"כ לא רק שלא רדף את בלאו אלא הסכים להימנע מלטפל בו ובמקורותיו - אם רק יחזיר את החומר. ערימה של חכמים מסבירה כי כתבותיו של אורי בלאו עברו צנזורה, ולכן כנראה לא הייתה פגיעה בבטחון המדינה.

בתור מי שנלחם עם הצנזורה עשרות שנים, זכה והפסיד במשפטים נגדה, אני מודיע כאן באחריות כי במקרים הגבוליים הצנזורה בדרך-כלל לא אחראית למעשיה. עיתונאים רציניים לא צריכים צנזורה כדי לדעת מה פוגע בבטחון המדינה. בפרשת השב"כ-אוטובוס 300 לא היה דבר שיכול היה לפגוע בבטחון המדינה, והם עצרו את הפרסום. בדיווח המפורט על נפילת הטילים והפצצות במלחמת לבנון השנייה הייתה פגיעה בלתי פוסקת בביטחון, והצנזורה ברוב המקרים לא מנעה את הפרסומים. אבל זה לא העניין. הצנזורה לא אישרה גניבת מסמכים, היא לא אישרה בריחת כתב לחו"ל, היא לא אישרה הפרת הסכמים בין השב"כ לבין העיתונאי. הצנזורה איננה בכלל חלק מן העניין. ונכון שהיה ברדק אחד גדול בלשכת מפקד פיקוד מרכז, ואיש ביטחון שדה שם צריך היה מזמן להיות תלוי בכיכר העיר. ואם את זה הייתה ענת קם מדליפה, היא באמת הייתה עושה שירות גדול לעם ישראל. אבל גם זה לא העניין כאן. כל החגיגה הזאת מתרחשת בהארץ. גם העיתון הזה פרש זה כבר מהקונצנזוס הציוני. זה לא המקום ולא הזמן להתעכב על מקורות ודרכי המימון שלו (משפחה עם רקע נאצי, למשל) ולא על תפיסת-עולמו (ישראל כמדינת כל אזרחיה) ולא על אוסף עוכרי ישראל שהתקבץ בין כותביו. אבל זה בהחלט המקום והזמן לחורר את מעטה הצביעות והצדקנות שאופף אותם.

גם אני, חס ושלום, איני בכיר, עשיתי כמה פעולות עיתונאיות. חשפתי בתקשורת את פרשת השב"כ ואוטובוס 300. זוהי אחת הפרשות הכאובות והחמורות ביותר בתולדות ישראל: ראש השב"כ הורה על דעת עצמו לחסל שני מחבלים כפותים. אחר-כך ניסו לטפול את האשמה גם על שר הביטחון וגם על תת-אלוף בצה"ל (שהועמד לדין וזוכה), עסקו בטיוח בלתי פוסק של אשמות ועובדות, העידו עדות שקר ועוד. היו הדלפות בעניין הזה, אחרת הוא לא היה נודע. אבל לא הייתה גניבה סיטונית של מידע על כל פעולות לשכת ראש השב"כ בשנתיים שקדמו לעניין. אף אחד לא התחזה לרודף צדק טהור כוונות. זה היה דבר חמור ביותר שאנשים ניסו לטפל בו בדרכים מקובלות, תוך פנייה שקטה לדרגים ממונים ולגורמי שלטון ומשפט (משהו שענת קם לא חשבה אפילו לעשות, כי היא חיפשה תהילת עולם וג'וב בברנז'ה). רק כאשר כשלו בדרך זו פנו ברמז לעיתונאי. והעיתונאי, אחרי שאסף את החומר ובדק את העובדות שהתגלו, פנה גם הוא לגורמי משפט ושלטון וגם הוא - אני הקטן - כשל. נשיאנו הנערץ נסיך בני ברק - שמעון פרס, אז ראש הממשלה - לא רצה לשמוע לעצה לפעול בנחישות מול הדבר הנורא הזה. ואחר-כך, כפי שהובטח לו שיקרה, אכן החרא ניתז מן המאוורר. במבט לאחור, 25 שנים אחרי כן, הוא אולי צדק: הנה הוא, מספר אחת, אהוב העם; אחד מהרוצחים נעשה חבר כנסת; כמעט אף אחד מן הפונקציונרים (אחד מהם שר המשפטים) והנבחרים שנטלו חלק בפיתרון המכוער של המשבר לא נפגע במיוחד. וגם האנשים בצד השני של המתרס לא סבלו: האחת - נשיאת בית המשפט העליון; האחר שופט בית המשפט העליון. אני חושב שלקח אחד נלמד: לראשות השב"כ נתמנה איש חכם ומצפוני בשם יוסף הרמלין, שניקה שם את האורוות. ואני מקווה שהטיפול המפתיע בעדינותו שנתן השב"כ לגברת קם ולאדון בלאו הוא חלק מיישום הלקחים מן הפרשה ההיא.

אם אני - שאינני עיתונאי בכיר - הייתי מסייע למישהו המבוקש בחקירה להימלט מן הארץ והייתי מפרנס אותו בחו"ל והייתי עוזר לו בעוד דרכים, הייתי מואשם - לפחות נחקר - בשיבוש הליכי חקירה. אבל עורך הארץ והמו"ל שלו מרגישים שמותר להם להפר את החוק, אולי משום שהם בכירים כל-כך. ואסור להם. הפרקליט שלהם הוא שהגיע להסכם עם השב"כ, והם היו צריכים לוודא שההסכם הזה מקוים. הם היו צריכים להביא את בלאו לכאן ולדאוג לסיום הפרשה. ועד עכשיו גם אפשר היה כנראה לעשות זאת ללא עונש. ואולי עדיין אפשר. אבל במקום זאת, הארץ תוקף. ג'ודית מילר כותבת ואחר כך חוזרת בה, כי לא קיבלה מהארץ את כל המידע כדרוש. תום שגב, שכבר מזמן פרש מן התנועה הציונית, משבח במרומז את התנהגותה של ענת קם, תוך השוואתה לנאצים האמיצים שהדליפו לעולם את דבר ההשמדה.

אני שוב מבקש להדגיש שאני לא עיתונאי בכיר, רק עיתונאי במיל. ומרצון. אבל אני הוא זה שחשף (יחד עם אהרן פריאל ז"ל) תקשורתית את המרגל מרקוס קלינברג; אני הוא זה שחשף (יחד עם עמי דור-און) תקשורתית - והפעם גם עניינית מבחינת שירותי הביטחון - את הפושע מרדכי וענונו. אבל ההוכחה שאני לא עיתונאי בכיר היא בכך שאם הייתה באה אליי בחורה צעירה (או מבוגרת) עם כל המסמכים של מפקדת פיקוד מרכז על דיסק און-קי או על די-וי-די, הייתי אומר לה שהיא עשתה אותי עכשיו שותף לדבר עבירה חמורה, והייתי אומר לה שהשותפות הזאת לא מקובלת עליי, והייתי נותן לה 24 שעות להחזיר את המטמון לבעליו. אחרי זה, הייתי אומר לה שאני משוחרר מן השותפות הזאת שהיא כפתה עליי ומרגיש חופשי לפעול כפי שראוי בעיניי. ענת קם צריכה להיות מרוצה מכך שהרבה מאוד אנשים, לרבות עיתונאים בכירים, מאמינים לה כשהיא אומרת שלא התכוונה לפגוע בבטחון המדינה. בעיניי, האמירה הזאת (וגם היפוכה) עוד טעונת הוכחה. יש אפילו כאלה שמאמינים לה שהיא ביקשה לחשוף פשעי מלחמה. אני חושב שיותר קל לי להאמין שהיא אחותה האובדת של ליידי גאגא. מכך אפשר להסיק בזהירות מה אני חושב על התנהלותו המקצועית של אורי בלאו. כיוון שאני לא עיתונאי בכיר כל-כך כמו חותמי העצומה, אני חושב שראוי לשקול בכובד-ראש דווקא את האופציה להעמיד אותו לדין - ולא רק בגלל התנהלותו מול ענת קם, אלא בעיקר ובמיוחד בגין השקר של הסתרת רוב החומר שקיבל, וזאת תוך הפרה בוטה של סיכום להחזיר אותו. זה לא דבר פעוט כמו הנוהג של עיתונאים בכירים רבים להפר הסכמות של אוף דה רקורד. הסיכום הושג לאחר שהרשויות התחייבו (יצאו לחלוטין מדעתם) שלא יאונה לו ולמקורותיו כל רע. אם לא עמד בסיכום כזה, אין לסלוח לו כלאחר יד.