עשר שנים לאחר שנפרדתי מירושלים שבתי אליה לביקור, והפעם מכיוון דרום. עליתי בדרך העולה מבאר-שבע, קריית-גת, בית-גוברין, עמק האלה היפהפה, ובמקביל למעלה הרומאי העתיק בכביש הפתלתל לביתר עילית. משם הדרך קצרה לצומת חוסן, חברון, לכביש המנהרות - עד לירושלים. הזוועה האדריכלית שבעבר הייתה פנינת מלון ארץ הקודש (
הולילנד) הביטה בי באדנות מפלצתית, ואני נחרדתי: מי האיש אשר מלאו ליבו להקים בירושלים עיר הקודש אנדרטה נוראה שכזו לכיעור העיר? ולמה?
היום זה כבר ברור. האיש הוא ראש העירייה לשעבר
אהוד אולמרט, בחברת מרעיו, אשר כדרכם של פוליטיקאים, כדי לקבל את אמון הציבור נקט בתעמולה של איחוד העיר והעצמת הריבונות היהודית בה, אך עם היצמדותו לכס הראשות הפך את ליבו וקידש את הקו הירוק.
לקידוש הקו הירוק יש שתי השלכות עיקריות, האחת כלכלית והשנייה פוליטית.
מבחינה כלכלית, קידוש הקו הירוק מביא לכך שכל מה שמצוי בצד היהודי שלו - ערכו עולה בתלילות, בעוד שערכו בשוק החופשי של נדל"ן המצוי מחוץ לתחום היהודי - צולל. מציאות זו גם מסבירה את התנגדותם העזה של ערביי מזרח ירושלים להקמת קיר מגן. באופן דומה, משבר הנדל"ן בתל אביב של שנות ה-80' היה כולו נגזרת של פתיחת השומרון להתיישבות יהודית, בעוד שהנסיקה בערך הנדל"ן בשפלת החוף היא תוצאה של ביטול הנגישות לעתודות הקרקע של השומרון.
מבחינה פוליטית, קידוש הקו הירוק מביא לשחיקת הריבונות היהודית בארץ ישראל, תוך מסירת חלקים ממנה לשלטון זר, ובמיוחד לרשות הטרור והרצח של אש"ף. הרי ערביי ירושלים הם בוחרים רשומים בפנקס הבוחרים של הרשות.
במפגש בין שני היבטים אלה של צמצום התחום היהודי, והפיכתו למנוף להתעשרות, צומחת שחיתות המזכירה לנו יותר מכל את נבואת ישעיהו, פרק א': אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם.
הכיצד הופך שר לסורר, לגנב, לרודף שלמונים? כאשר הבסיס האידיאולוגי שעליו נבחר או מונה מתכרסם ונמוג; כאשר המישרה כבר אינה שליחות אלא קרדום לחפור בו, כאשר השלטון יסודו על שקר.
אומנם מדינת ישראל הריבונית הגדירה את ירושלים המאוחדת כבירת ישראל, באותו אופן שבו הגדירה ארה"ב את וושינגטון כבירת האיחוד האמריקני. על כן העיר לכאורה כפופה לשלטון הישראלי, והחוקים אמורים לחול על כולה. אך כל זה רק בתיאוריה.
במציאות, בכל מקום שבו השתלטה אוכלוסיה ערבית, הוקמה מעין אוטונומיה המובדלת מן העיר, ובה אצור מִטען אדיר של אלימות המוכנה להתפרץ בכל עת. בעוד שבמזרח העיר עושים הערבים כאוות נפשם, כאילו מדובר ברמאללה או בג'נין - למעשה, ברמאללה הם חופשיים הרבה פחות לעשות ככל העולה על רוחם. ואילו יהודי המבקש לממש את זכותו הקניינית על קרקע במזרח העיר ה"מאוחדת", או צפונה משם, נתקל בכל הקשיים האפשריים, רובם ככולם מתוצרת העירייה ומוסדות החוק. אלה פועלים רק על-פי ציווי אחד: שמירת השקט, גם אם מחיר השקט הוא איסלאמיזציה של ירושלים כפי שלא הייתה בה מעולם, גם לא תחת השלטון הטורקי.
בחסות השקר הגלוי הזה - הכפוי על עיריית ירושלים מטעם השלטון המרכזי שהיא מארחת - אשר הופך את מעמד הבירה לחוכא ואיטלולא, נרקב כל הבסיס המוסרי של השלטון בעיר. וכאשר אין מוסר, כל מה שנותר הוא כוח, שלמונים, סיאוב, ועיוות הצדק. ירושלים במשפט תיבנה? כן, אבל רק כאשר תשיג יד המשפט את עשרות אלפי המבנים הבלתי חוקיים שבנו הפולשים הערבים. עמים יבואו לשחר שֵׁם אדוני בירושלים? כן, רק כאשר ירושלים תתייחס ברצינות למעמדה כבירת העם היהודי. ירושלים בירת ישראל? לא, כל עוד כל מנגנוני השלטון (מטכ"ל, משרד הביטחון, שב"כ ועוד אחרים) שוכנים בשפלה. כל עוד העיר והצדק מחולקים בה דה-פקטו, ימשיכו מצודות הכיעור המשומנות בשלמונים להשתלט על כל חלקה טובה במערבה, בעוד העיר כולה צועקת את עלבונה.
סובבתי את כידון האופנוע ונסעתי חזרה לבירת הנגב. בה המצב אינו טוב יותר, אבל לפחות אין לה יומרות להיות בירת העם היהודי.
