צחוק הגורל

שתי בעיות עיקריות עמדו בפני "ישראל היום" מאז החל את חייו. האחת - מערך ההפצה. והשנייה - הדפוס. לראשי העיתון היה ברור כי ידיעות אחרונות ומעריב לא יסכימו לספק את השירותים האלה, גם לא כנגד תשלום נאות. הגורם היחיד שיכול היה לספק את השירות וברמה נאותה, היה עיתון הארץ שהוא הבעלים של בית דפוס ומערך הפצה ארצי, עצמאי ויעיל. ואכן, נכרת הסכם בין הצדדים והארץ מדפיס את "ישראל היום" ואף דואג להפצתו. כמובן שהשירות הזה לא ניתן בחינם. ממונו הטוב והרב של שלדון ממשיך לזרום לחינמון שלו, כולל לצרכים המתרחבים כתוצאה מההחלטה של "ישראל היום" להדפיס גם מהדורה רחבה ביום שישי ואף להגדיל את התפוצה להיקף של יותר מרבע מיליון עותקים בסופי שבוע. עמוס שוקן, המו"ל של הארץ, הינו בעל תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני במנהל עסקים מטעם אוניברסיטת הרווארד שבארה"ב. מן הטעם הזה, סביר להניח כי הוא יודע היטב את תורת הכדאיות הכלכלית של עסקה מן הסוג הזה ועל כן, צריך להיות ברור כי הוא מרוויח היטב ממקור ההכנסות הנובע מכיס ההימורים של שלדון אדלסון.

בראשית 2006, כאשר בנימין נתניהו תכנן לחזור אל המערכת הפוליטית ואולי אף לשוב אל השלטון, הייתה עמדתם של יועציו הקרובים, כי מול תקשורת עוינת ורודפת, תקשורת שבה המובילים בגיבוש דעת הקהל הם מושכי-עט שתפיסת עולמם שמאלית, יש לגבש מערך תקשורתי חדש שייצג גם את עמדות הימין. לכל היה ברור כי ללא מקורות מימון נאותים, לא ניתן יהיה להקים עיתון מודפס שיוכל להחזיר מלחמה שערה ולהציג באופן נאות ורב-תפוצה את העמדות של הציבור הגדול של תומכי הימין. במסגרת מסע החיפושים אחר האופציה הנאותה, התחברו עמיתיו של נתניהו אל עיתון חדש בשם "ישראלי", שהיה אז בבעלותו של איש העסקים הדתי שלמה בן-צבי, שהיה גם הבעלים של העיתון "מקור ראשון". אולם, כיוון שבמקורות הכספיים של בן-צבי לא היה די כדי לממן הקמתו והפעלתו של יומון רב-תפוצה, יעצו יועציו של נתניהו להכניס לעסק שותף רב-הון. נתניהו, שהכיר את שלדון אדלסון מתקופת כהונתו כשגריר ישראל באו"ם, החליט לנסות לגייס למשימה את המיליארדר היהודי טוב-הלב. וכך, לאחר מספר מפגשים ושיחות, לקראת סוף 2006, רכש אדלסון, באמצעות חברת "ניוזקו" שבבעלותו, חצי מהבעלות על החינמון "ישראלי" והחל להזרים כספים לפיתוח העיתון. מסיבות שלא זה המקום לפרטן, אך הגדרתן הטובה הייתה "חילוקי-דעות" בינו לבין שותפו שלמה בן-צבי, פרש אדלסון מהמיזם בנובמבר 2006, כשבליבו הוא נושא את ההחלטה ללכת בנתיב עצמאי. ואכן, בסוף יולי 2007 החל לצאת לאור החינמון "ישראל היום", במימונו ה"כבד" וה"מאסיבי" של אדלסון. אם אכן הפך העיתון להצלחה עיתונאית קשה לדעת, כיוון שהחלוקה חינם ייתרה את הצורך לעמוד במבחן הקנייה על-ידי הציבור הרחב. יחד עם זאת, דבר אחד ברור: ככל ששלדון הזרים יותר ויותר ממון לממן את החינמון, התאפשר ל"ישראל היום" לשכור עוד ועוד עיתונאים מנוסים ולהדפיס עוד ועוד עותקים, עד שהגיע למעמד של מספר שניים בשוק התקשורת המודפסת בישראל.

רבות נכתב בתקשורת על הקשיים הכלכליים שניצבו בפני הארץ, שנאלץ למכור כרבע ממניותיו לשותף עסקי מחו"ל, ואף קיבל בעבר הלוואה בהיקף של מיליוני דולרים מידיעות אחרונות כדי שלא יחבור לעסקים עם מעריב. כיום, לאחר שזרחה לו שמש הכסף מהקופה המוזהבת של שלדון אדלסון, לא נראה שהארץ נתון בקשיים כלכליים כלשהם. אבל כאן בדיוק אנו חוזרים אל צחוק הגורל המתעתע. עיתון הארץ, כותביו ועורכיו הבכירים, מרבים לתקוף את שלטונו של בנימין נתניהו ומביאים לידי ביטוי עמדה פוליטית-ציבורית הנוגדת באורח קיצוני את העמדה שלמטרתה קיים "ישראל היום". ומי המממן החשוב ביותר של פעילות עיתון הארץ, שאינו רב-תפוצה? המערכת הפיננסית של שלדון אדלסון ו"ישראל היום". קשה להעריך מה היקף הנזקים הציבוריים שגורם הארץ לשלטונו של בנימין נתניהו, ואם יהיה בנזקים אלה די כדי להביא להפלת ממשלתו. אבל שאלה כלכלית אחת בהקשר זה עדיין לא נשאלה. מה יקרה אם "ישראל היום" יפסיק את קשריו העסקיים עם הארץ. האם העיתון לאנשים החושבים ייקלע למצוקה כלכלית חמורה? מה יקרה אם שלדון אדלסון יציע לעמוס שוקן הצעה שאי-אפשר לסרב לה: תמכרו לנו את הדפוס שלכם, במחיר "מכובד", ואנו נמכור לכם שירותים להדפסת כמה עשרות אלפי העותקים שאתם מפיקים מדי יום. אם תעמוד על הפרק הצעה כזו, האם ייעתר לה עמוס שוקן, מחוסר-ברירה, או שיסרב ויעמיד את הארץ לגורלו העצמאי? את התשובה לתעלומה הזו יוכל לספק רק צחוק הגורל.