הציונות הגדולה של הרצל, בלי מיתוסים

הבעיה היהודית, כלומר האנטישמיות, החלה להעסיק את הרצל לפחות 13 שנה לפני שהחלה פרשת דרייפוס, ועוד ב-1882 זועזע מספרו של האידיאולוג האנטישמי אויגן דירינג - "השאלה היהודית כשאלת גזע, מנהגים ותרבות". הבעיה עינתה אותו במשך 13 שנה, עד שמצא את פתרונה וניסח אותו בספרו "מדינת היהודים". בין יתר הראיות לכך שלא פרשת דרייפוס היא שהפגישה את הרצל עם השאלה היהודית, העובדה ששבועיים לפני הרשעתו של דרייפוס (כשהרצל עדיין לא חשש כלל שייתכן כי זוהי עלילה אנטישמית) סיים הרצל לכתוב את מחזהו "הגטו החדש", והעובדה שמספר חודשים קודם לכן תכנן לכתוב כתבה בעיתון על "מצבם של היהודים" בעולם. "הרצל - קריאה חדשה" חושף בפנינו דמות-ענקים - איש התרבות העולמית, סופר, מחזאי, מדינאי בעל כושר נבואי, מנהיג תנועה, פובליציסט ועורך - הגאה ביהודיותו ובהיותו חלק משרשרת בל תינתק, למרות ייסורי העיתים, של עם מפואר ומיוחד. ספרו של וייס מצליח לחבר אותנו לא רק להזדהותו רבת השנים של הרצל עם מצוקת בני עמו הנרדפים בין האומות, אלא גם לאותו רגש אחריות עמוק שחש כלפי עמו, ושהאיץ בו למצוא פתרון לבעיה בעלת המימדים האיומים אשר צפה כי רובצת לפתחו. ואמנם, לא הייתה זו פרשת דרייפוס אשר הציתה בהרצל את המודעות לבעיה היהודית, כלומר לאנטישמיות, וזו כאמור העסיקה אותו מראשית שנות העשרים לחייו. גם עמוס אילון בספרו "הרצל", גם פרופ' שלמה אבינרי בספר הנושא את אותו שם - כמו גם ההיסטוריון הצרפתי אלן דיקהוף - מסכימים עם וייס, כי הפרשה לא הייתה בעלת המעמד המכונן של הבאת הרצל לפתרון של הקמת מדינה יהודית עצמאית. אך נראה כי פרשת דרייפוס אכן הבהירה להרצל את חומרתה של האנטישמיות ואת היקפה המסוכן בזמנים המודרניים, שעמם יהיה על העם היהודי להתמודד במרבית ארצות מושבו. זוהי אנטישמיות רצחנית, שמקורה בהמון ושהשליטים המודרניים אינם מסוגלים עוד לרסן; על כן אין מקלט ממנה, זולת מדינה יהודית, שבה יחיה העם את חייו הלאומיים ובה יוכל להגן על חייו. בדונו בפרשת דרייפוס במאמרו "עניינים בצרפת" ("די ולט", 24.12.1897), מקדים הרצל ומתאר את העם הצרפתי שבו היא מתחוללת: "(עם) נדיב הרוח, המאוהב בצדק, העם של זכויות האדם, המוסר את כל המשפטים לבירור מחודש, ולעולם אינו יכול לראות שום גזר דין כמוחלט וסופי". כלומר, אין מדובר ברוסיה או בפולין הידועות באנטישמיות שלהן, אלא דווקא בצרפת הנאורה והמתקדמת, נושאת דגל הצדק והזכויות. והוא ממשיך: "העם הזה אינו רוצה כי אשמתו של הקפיטן היהודי תועמד עוד בכלל בסימן שאלה. הפגנות סוערות ברחוב, דיקלומים פטריוטיים בבית הנבחרים, שִמצה אספסופית בעיתונות - הכל פועל ביחד, הכל לא נועד אלא למטרה אחת: להוסיף ולהחזיק את היהודי שם, בארץ הגזירה באי-השדים (שאליו הוגלה דרייפוס). הם עדיין מוסיפים לרצוח אותו, אף על-פי שכבר נקבר קבורה מעולה כל כך". לאחר תיאור ההתפרצות האנטישמית של האספסוף, שהפנה את זעמו לא כלפי דרייפוס אלא כלפי היהודים, מסכם הרצל: "וכך הראה לנו עניין דרייפוס שנאת ישראל אצורה וצבורה, שלא שיערנו כלל למצוא כמותה במידה גדושה כל-כך בצרפת", וקובע כי "צרפת היא כיום אנטישמית עד תוך-תוכה, בדבר הזה אין עוד מקום לשום אשליות".

בניגוד לאנטישמיות הדתית וזו של ימי הביניים, במאמרו של הרצל מודגש המימד הכלכלי-חברתי של האנטישמיות המודרנית: הרצל רואה במעורבות היהודים בשכבת הבורגנות של העמים שבקרבם הם מתגוררים ובתחרות הבלתי נסבלות מצדם, את הסיבה לכך שהאנטישמיות הפכה לנחלת כל המעמדות בחברה. אם בעבר יכלו נסיכים ושליטים למנוע את התפרצות השנאה נגד היהודים היושבים בממלכתם, הרי שבצרפת "הנאורה" אפילו עיתון כמו "לה פיגרו", כותב הרצל, "שניסה במשך זמן מה לעמוד לימינו של דרייפוס, נאלץ בלחץ דעת הקהל להיכנע, והעורך הראשי אנוס היה להתפטר מעריכת העיתון, שלא לסכן את מצבו", וגם הממשלה הצרפתית אינה מסוגלת לעמוד בפרץ האנטישמיות, ההופכת למצע משותף של המפלגות במסע הבחירות שלהן. תיאורו של הרצל את האירועים שהיו הרקע לפרשת דרייפוס דומה מאוד לניתוחו המדויק את בעיית האנטישמיות המודרנית בספר המסד שלו לציונות המדינית - "מדינת היהודים". כמו במאמרו על פרשת דרייפוס, גם ב"מדינת היהודים" מייחס הרצל את האנטישמיות המודרנית בעיקר למתן שוויון הזכויות ליהודים. בניגוד למצופה, קבע הרצל כי ביטול האפליה ומתן שוויון הזכויות לא יביאו להיכרות ולקרבה בין גויים ליהודים, להפחתת החשדנות ולהפחתת השנאה; הוא צפה כי השנאה כלפינו רק תלך ותגבר, ותהפוך לנחלת כל בני החברה, כולל המעמדות הגבוהים; וכי השליטים, גם אם לא יובילו אותה, יהיו חסרי אונים נוכח לחציה. הרצל חזה כי אנטישמיות זו תקבל מימדים רצחניים איומים אשר ליהודים לא תהיה הצלה מפניהם. במאמר שכתב ב-1898 לכתב עת אמריקני, קבע: "ליהודים אין שום עזרה והצלה אלא השיבה אל אומתם שלהם וההתיישבות על אדמת מולדת משלהם. זאת כתבתי בספרי 'מדינת היהודים' בשנת 1895, תחת הרושם המזעזע של משפט דרייפוס הראשון". לדעת פרופ' אבינרי, הקישור שעושה הרצל במאמר בין פרשת דרייפוס ובין הפתרון הציוני שאליו הגיע (קישור שאין הוא עושה בשום מקום אחר), נובע מכך ש"זהו מאמר הסברה, שנועד להציג באופן כללי, בפני קהל אמריקני לא יהודי, מהי ציונות". ד"ר וייס לעומתו מסביר את הקישור הזה בכך ש"במאמר זה, שנועד לקהל האמריקני במטרה מוצהרת 'למכור' את הציונות, העריך הרצל שכדי לשכנע מוטב לקשור את המהפך הציוני שלו עם מאורע מתוקשר כגון פרשת דרייפוס, ולא לחשוף את הסודות העמוקים שסערו בתת-המודע שלו". נראה, כי לא במקרה הופנו דבריו אלה של הרצל בדבר הקשר בין פרשת דרייפוס לבין רעיון המדינה היהודית דווקא לקהל האמריקני. אמריקה מבחינות רבות אימצה את רוחה של המהפכה הצרפתית, וחרתה על דגלה את שוויון הזכויות ואת הפקדת השלטון בידי העם, כתרופות הבדוקות לחוליים חברתיים. נראה כי להרצל חשוב היה להדגיש דווקא באוזני היהודים האמריקנים, שמתן זכויות אזרח וממשל דמוקרטי לא רק שאינם תרופות למחלת האנטישמיות המודרנית, אלא הם שמחוללים את המחלה, ושעל כן "הפתרון האמריקני" אינו חלופה ראויה למדינה יהודית ולציונות. "לחץ אויב אינו עושה אותנו טובים משאר בני האדם", כתב הרצל ב"מדינת היהודים" - "איננו אוהבים את שונאינו, אמת נכון... הלחץ מוליד בנו כדרך-הטבע רגש איבה למציקינו - ואיבתנו שוב מגבירה את הלחץ. לצאת ממעגל זה אי-אפשר... 'אבל!' יאמרו הוזים רכי נפש, 'אבל, אפשר! וזאת, על יד הבאת טוב וחסד בלבם של בני אדם'". על טענתם זו של המסרבים להתמודד עם המציאות עונה הרצל בחוסר סבלנות: "כלום אני צריך עוד להוכיח כמה גדול כאן הלהג הסנטימנטלי? מי שרוצה לבסס את תקנת המצב על טוב לבם של כל בני אדם, שיכתוב אוטופיה!" הרצל לא כתב אוטופיה. הוא כתב תוכנית למדינה יהודית. זו אומנם לא היה בה כדי לשכך את השנאה אליה, שעל ליבויה שוקדים אויבינו ללא הרף, אבל המדינה קיימת, ואם נדע לשמור עליה, היא תדע לשמור עלינו.