חמש הערות בשולי פרשת ענת קם.
נזק ביטחוני חמור במשך שישים ושתיים שנים נעצרו והועמדו לדין מאות ישראלים באשמת ריגול חמור ופגיעה בביטחון המדינה. דומה כי אף לא אחד מאלה גרם באמת נזק משמעותי וחמור לביטחון המדינה - לא ישראל בר, לא פרופ' קלינגברג, לא שמעון לוינזון ואף לא מרדכי וענונו.
כיצד הייתי מגדיר נזק ביטחוני משמעותי וחמור:
- הכרח לבטל/לשנות את תוכניות בנין הכוח, ותורת הלחימה של צה"ל;
- חשיפת תוכניות מבצעיות הגורמת לביטולן או להכשלתן, תוך הסבת אבדות ונזקים כבדים לכוחותינו;
- ולעומתם, חשיפת מקורות מודיעין חשובים וחיוניים המסבים מפולת למערך איסוף המודיעין שלנו.
במבחן השנים שחלפו, עיקר הנזק התבטא במבוכה פוליטית לצמרת המדינית והביטחונית, ותו לא.
תפקיד ביטחוני רגיש לשכת אלוף פיקוד מרחבי איננה יחידה צבאית ברמת סיווג ביטחוני גבוה במיוחד. פיקוד המרכז נושא באחריות לפלסטינים ולמתנחלים בגדה המערבית, ומכאן רגישותו בעיקר לכל פרסום שיש לו השלכות ציבוריות ופוליטיות, השלכות שאין להן חשיבות ביטחוניות חריגה למדינה.
הבדיקות הביטחוניות מדי שנה נבדקים אלפי חיילים לקראת שיבוצם בתפקידים מסווגים. אין סיכוי כי מבדקים אלה יוכלו באמת לתת תשובה אמינה לגבי צעיר/צעירה בגיל השמונה עשרה, כאשר רובם חסרי עבר היכול להעיד על התנהגותם בעתיד.
אפשר, כמובן, לצפות כי יקוים מעקב אחר כל אותם חיילים וחיילות במהלך שירותם, אלא שגם זו ציפייה שהיא כמעט בלתי-מציאותית. זכור לי מקרה בו התייצב במשרדי ראש מחב"ש (היום מחב"מ) והלין על כך שמתוך כלל חברי פורום המטה הכללי של צה"ל נהנו באותה עת רק ארבעה מסיווג ביטחוני מעודכן המתאים ל"סודי ביותר" (כאשר בכלל עשרים הבלתי מעודכנים היו - הרמטכ"ל וראש אמ"ן...).
אין מנוס. על המערכת להתמקד במינימום תפקידים מסווגים ורגישים. באלה ניתן יהיה באמת לקיים מעקב שיטתי, צמוד ומעודכן של המשרתים בהם.
רמת סיווגו של מסמך ביטחוני ראוי לשאול מי מגדיר את רמת הסיווג של מסמך? אין-ספור מסמכים מקבלים רמות סיווג גבוהות, ואף גבוהות ביותר - חלק גדול מהם שלא לצורך. זאת ועוד - במרבית המקרים מוגבל הסיווג בזמן, עד להשלמת מימושם של מבצע או פעילות כלשהם. לדאבון לב אין מי שטורח לבטל את הסיווג שניתן למסמכים אלה. בארכיון צה"ל מונחים היום מאות אלפי מסמכים המסווגים עדיין כ"סודי ביותר", בעוד ערכם היום - נייר הראוי לגריסה...
המפתח מצוי באמון ביקרתי בימים אלה במקרה במפעל גדול ליצור תכשיטים. בדירה בשטח של שבעים-שמונים מטר מרובע עבדו שבע-שמונה נשים צעירות. על שולחנות העבודה, על כל המדפים ובמגירות הרבות - היו מונחים אלפי שרשרות, צמידים ועגילים. שאלתי את מנהלת החנות כיצד היא מוודאת שאין מי מן העובדות יוצאת מן המקום עם תכשיטים בכליה. תשובתה הייתה חד-משמעית - אינני מקיימת ביקורת כלשהי. יש לי אמון מלא בנערות הנפלאות שעובדות כאן.
סיפור זה הזכיר לי את ימי בלשכת ראש אמ"ן, לפני כשלושים שנה. עברו אצלנו בלשכה, מדי יום, מאות, ואולי אלפי מסמכים, רובם בדרגת הסיווג הגבוהה ביותר. כל אחד ואחת מסגל עובדי הלשכה יכול היה בנקל ליטול ולהעלים מסמך זה או אחר. גם אצלנו נמצא הפיתרון - באמון שנתנו בעובדי הלשכה, חלקם הגדול - חיילות בשירות החובה. אמון זה הוכיח את עצמו.
כאשר אלפיים מסמכים מן המחשב נכנסים בדיסקט בגודל של רבע קופסת גפרורים, אי-אפשר לחפש מדי יום בכליהם של אלפי חיילים. אין מנוס - הפיתרון הוא במתן אמון, ובנטילת סיכון מחושב.
