"אכול ושתה כי מחר נמות" [ישעיהו כ"ב]. עת שועי ארץ שולחים ידם במעל, האם את פעמי המלחמה שומעות אוזניי? "וכשנמות מחר", היכן ניקבר? האם תיוותר לנו חלקת ארץ להיקבר בה? והאם זה אמור להיות חשוב בעינינו? האם פנינו לקבורה? האם אנו גודעים במרץ את הענף שעליו אנו יושבים? האם אנו מהמרים וסומכים שניעצר בענפים שאולי מתחתיו? האם אנו אחים נאמנים לעת צרה? ואחים זרים לעת רגיעה? איך סירסנו את משמעות המילה קדוש? האם פעם, בעידן הולדת האלים והאמונות, משמעות המילה "אל קדוש" הייתה בעצם רק אל נבדל? האין אנו, אלא עם נבדל מכל העמים? האם היינו מניפולטיביים עד כדי כך, שתירגמנו את שאיפתנו להתבדלות ונהפכה ל"קדושה?". האם זיכרון ההיסטוריה המשותפת שעובר אצלנו מדור לדור הוא בעיקרו חיסרון? האם הפועל היוצא מכל התהיות האלה הוא, שנגזר עלינו בעת צרה, "להיאכל" במלתעות אחרים? ובעת רגיעה, להינגס בשיני עצמנו?. הזהו, אכן, המצב ההיסטורי האמיתי הנוכחי אליו אנו גולשים?
האומנם "פני הדור כפני הכלב" [משנה סוטה]? או שמא נכון יותר: המדובר בכלב שוטה? או בכלב השמירה של הדמוקרטיה? והאם מדובר בכלב נאמן? או שמא בכלב שעסוק בלרדוף אחר זנבו? עד כמה תחושתי סובייקטיבית? תחושה שמושפעת ממצבי החברתי? מגילי המופלג, מתחלואיי הפיזיים או הנפשיים? איך מארגנים את כל זה כדי לקבל תמונה אמיתית? עד כמה תחושותיי מוטות על-ידי מנגנוני הכחשה והגנה נפשיים שירשתי או רכשתי? שני אמצעי ניתוח ניתנו לי: זיכרון והיגיון. שניהם אינם נעדרים מהשפעות "זרות", אך אין בידי ברירה אלא להשתמש בהם.
על-רקע טראומת שואות בית שני בשנת 70 וטראומת השואה הנאצית-אירופית בשנת 1943 ניתן לטעון, שהעם היהודי פיתח שתי אסכולות הישרדות עיקריות. הראשונה, העתיקה, אימצה את הדת כשלד הקיומי ודחתה בחרדה כל רעיון לאומי יהודי אקטיבי או פאסיבי, והותירה מאוויים אלה לרצון המשיח. אסכולה זו, אף טרחה לקדש את ההבדלה במראה ובלבוש דוחים, כדי לדחוק את הגוי מכל פיתוי להתקרבות.
תפיסת העולם החרדי הוכיחה את עצמה מאות בשנים: היהדות היא אומה נבדלת (קדושה?) דתית, ללא לאום או מדינה. אלא שהאסכולה הזאת אחזה בעצמה כל עוד התפיסה הדתית שלטה בכיפת העולם. מהמאה ה-17 בערך החל תהליך חברתי באירופה של הינתקות מהדתות לכיוון חילוניות, כשרבות מסמכויות האל הועברו לשליטת האדם. התחזקו החילוניות הלאומיות והליבראליות, שלא פסחו על הפזורה היהודית. התגברה תנועת נטישת הגטאות. התמורות נוצלו "בכישרון טבעי" להגברת כוחן ועוצמתן הכלכלית והתרבותית (והפוליטית?) של הקהילות. עסקי מסחר וכספים בכל האמצעים והתחומים, העניקו ליהודים שליטה בעורקי הכלכלה הראשיים. ההתפשטות לערים חיזקה את תהליך חילון, וזה הצמיח בסופו את הציונות האקטיבית והגביר את השאיפות הלאומיות. על-רקע חיכוכי עוצמה ושליטה עם אליטות הרוב הטבעיות. בתפיסת החרדים הישנה, שיאו הפטאלי הבלתי נמנע של תהליך שלילי זה, התמצה לשואת יהדות אירופה!
האסכולה השנייה והצעירה החילונית קראה ופעלה, ואף גברה והצליחה לייצר לעם היהודי שאיפות ללאומיות חדשה, שהועצמה כאן במדינתו. אלא שתפיסה חדשה זו על פיתוייה, לא פתרה את בעיות היסוד של הסיכון הקיומי הפיזי החיצוני, זה נותר במלוא עוצמתו! רב מכך: אליו מתווספים גם כל הסיכונים הפנימיים הידועים בלאומיות מקדמת דנא, כמובן, בצד היתרונות הקדמוניים הידועים והמועצמים.
שלא מרצוני הוטלתי אל תוכו של תהליך מימוש אסכולת ההישרדות השנייה, ונגזר עלי להתמודד עם בחירה מוכתבת זאת. על-רקע מהומת
הולילנד מזה וימי הזיכרון לשואת אירופה וחללי צה"ל מזה, אני מרשה לעצמי לקבוע בביטחון סביר שתחושת המשבר הנוכחית שלי אינה נובעת מאיום חיצוני! היא נובעת בראש ובראשונה מסוג של אכזבה מוסרית ופוליטית פנימית. האם זאת אכזבה מוצדקת? האם הציפיות שלי מלכתחילה לא היו מופרזות? מוטות בכלי התבונה וההשוואה שספגתי בביתי הסוציאליסטי?
בסוף שנות השבעים במאה הקודמת, עת סולקה מפא"י עקב טראומה וחוסר היכולת להתחדש, ועקב היווצרות ואקום פוליטי שהתמלא על-ידי ד"ש. ד"ש, לה הצבעתי, העניקה את השלטון לבגין ושיבשה כנראה את תהליך ההיסטוריה ה"טבעי". אני זוכר היטב שחשתי כבר אז, שכלכלה קפיטליסטית אינה מתאימה למדינת מהגרים צעירה הנאבקת על קיומה ונמצאת בעיצומו של תהליך התגבשות תרבותית וחברתית. הקפיטאליזם "הולך טוב" עם שלום. בעת מלחמה הוא ימצה וישחרר מתוך החברה הכאוטית, את כל "הרעלים הטמונים" בחברת מהגרים מפורדת, ויעצים את הפערים בתוכה. תחת תחושה של החופש הגובר יצוצו המחלוקות, יעמיק הפירוד וזה יהיה הרסני לחברה הנלחמת על חייה והשולחת את בניה להיהרג על ביטחונה, והזקוקה לכן מאוד למידה המירבית של תחושת שיתוף אחריות וערבות הדדית.
קרה עוד אירוע שלא נצפה על ידי: בגין אימץ לחיק ממשלתו את דיין, ובעזרתו הפעילה של נשיא ארה"ב קארטר נכפה עליהם השלום עם סאדאת. נוצר, בעזרת שרון, התקדים הראשון של עקירת ישובים, ובכך גם נקרע הקרע הפוליטי המהותי ראשון בתוך עם ישראל. האם הייתה לבגין אפשרות אחרת? לבגין כנראה שלא! אם מפא"י הייתה נותרת בשלטון ומאוגפת מימין על-ידי בגין, זה אולי היה נדחה במספר שנים.
תנאי השלום הביאו לשני תהליכים: שקט בגבול המצרי והיחלשות הסיכון הביטחוני הקיומי המיידי, במקביל להרחבת הבקע פוליטי חברתי. נטישת התפיסה הסוציאליסטית בשלב כה מוקדם ואימוצה של השיטה הקפיטליסטית פרמו ושיחררו את שריגי האחדות הרכים שהיו בתהליך צמיחה ובנייה, התגברו ניתוק וניכור. התפתח מצב חברתי שונה, שהתעצם עם הזמן, ושאופיין לאחר מכן כ"אובדן האידיאולוגיות". האם היה זה שלב "התבגרות" הכרחי? או סטייה מוקדמת מדי מנתיב כלכלי חברתי מאותר ומסומן? נראה שאכן הייתה כאן סטייה קריטית. בגין הבין את זה באיחור! כשהבין שהעם אינו העם שדימה לעצמו, אבד ביטחונו, חדל כוחו הנפשי והוא פרש שבור ומדוכא.
עם שבוחר תחת טראומה כושל במבחן הבחירה, גם אם הוא "עם בחירה"! במבט לאחור, מפא"י נפלה מהשלטון מוקדם מדי, השלום עם מצרים על מחירו הפנימי התרחש מוקדם מדי והשינוי החברתי-כלכלי שהעביר אותנו הליכוד אירע טרם זמנו, ועל-ידי מנהיגות פוליטית בעלת ראייה מרחבית צרה מדי. תהליך אוסלו שהונע בהמשך על-ידי רבין בניצוחו של קלינטון, היה כבר בבחינת המשך בלתי נמנע, מתוך חוסר ברירה וכורח להמשיך להניע את גלגל ההיסטוריה בנתיב הסוטה כדי לא לסגת אחור. גם כאן מנהיגותו הפוליטית של רבין לא הצטיינה בראייה פנימית רחבה. האם "נבואתו" הפוליטית-דמגוגית של בן-גוריון, שמסירת השלטון לידי בגין תהיה אסון לאומי, מגשימה את עצמה? השאלה חסרת תועלת!
אחת הסיבות לתחושותיי הכבדות, נובעת מחוסר הנכונות שלי כיהודי לוותר על חלקי מורשת רוחנית ולהוסיף להיאחז בהם. למרות העובדה שהם טופחו ונמצאים בבעלות בעלי האסכולה הראשונה. המאמץ שלנו, בני האסכולה השנייה, להפקיע לעצמנו רק חלקי מורשת אולי "הוגן", אך כנראה בלתי ישים! וככל שנקדים להנמיך את רף הציפיות ה"איכותיות", כך נמצא את עצמנו פחות מאוכזבים.
לסיכום, כ"היסטוריון" תחושתי, אני טוען שגם תפיסת העולם התרבותי שביטאה מפא"י ההיסטורית, הייתה קרובה ומותאמת לאסכולת השרידות השנייה, יותר מתפיסת העולם התרבותית של הימין הישראלי, החובר אל הדת וחוזר ומעצים את השפעתה הפוליטית. זה התרגום המעשי המיידי לאותה סטייה מהדרך! הימין השכיל להסיג הצידה, אם לא לאחור, נורמות אידיאולוגיות שנוצקו בחזון ומאמץ, בלי שהציב במקומן נורמות חליפיות! עוד נאמר במקורותינו: "באין חזון יפרע עם" [משלי] - אמירה עתיקה וכל כך נכונה! מסתבר עכשיו שארץ ישראל השלמה לבדה, אינה חזון ראוי דיו, כי כולה בחומר גם אם מקודש! ו"חזונו" הקפיטליסטי של הימין, אף הוא כולו חומר! חזון בכלל, ויהודי בפרט, מתאווה לרוח!
דבריו ה"מפחידים" של השליט האירני על חיסולה הקרוב של המדינה הציונית, אינם יותר מאשר ציטוטים של יהודים-חרדים איתם נפגש. אלה מייצגים קנאים של הדת ושל אותה אסכולת הישרדות ראשונית שננטשה. הם רואים במדינה הציונית-חילונית את הגורם המיידי לשואה הבאה, כשם שהחילוניות הביאה לשואה הקודמת. לתפיסתם, ישראל זאת מדינה וחברה מפוצלת, נטולת שורשים, אמונה, מוסר ומסורת, שתיאכל, תגווע ותחדל מעצמה מתוכה, ואין צורך במאמץ חיצוני מיוחד כדי להביסה. האם פרשת אולמרט הנוכחית, המצטרפת לקודמות, בהכרח, מסמלת את התממשות תהליך זה?
חוסר כבודם ואמונתם של חרדי האסכולה הישנה במקומם מונחים. אנו תושבי הארץ ואזרחי המדינה של היום, הרחוקים מאוד מדעה זאת, בין אם מחוסר ברירה ובין אם מתוך אמונה. אנו כולנו, שנטלנו או קיבלנו את גורלנו בידינו, מחויבים לגבש לעצמנו ראייה מציאותית, חילונית בעיקרה, כדי לתקן את הסטייה ולדבוק במסלול הנמשך מזה כשלוש מאות שנה. אז מה עושים עכשיו? מהי המשמעות המעשית של הבנת המציאות הזאת? מה יכולות להיות השלכותיה? אם אמצא תשובות ראויות, אני מבטיח לא לשומרן לעצמי.
