כל אחד יכול להידבק בצהבת

הטיפול האנטי נגיפי הקיים היום, מביא לדיכוי בשכפול של הנגיף, אך איננו מביא להיעלמות מוחלטת שלו, וזאת עקב יכולתו של הנגיף לעבור אינטגרציה לגנום של המארח ומציאותו באיברים אחרים שמחוץ לכבד (מח עצם). המטרה העיקרית והחשובה בטיפול היא להביא לדיכוי מתמשך של הנגיף בדם לרמות נמוכות ביותר עם העדפה להגיע לרמות שלא ניתן למדוד אותן ב-PCR. עיקר החידוש בטיפול התרופתי בזיהום כרוני בנגיף ההפטיטיס B הוא, שיש היום מספר רב של אפשרויות טיפוליות אנטי-נגיפיות חדשות ויעילות ביותר, והן כוללות שש תרופות עיקריות הנחלקות לשתי קבוצות: 1. פג-אינטרפרון הניתן בזריקה תת-עורית אחת לשבוע למשך שנה. משך הטיפול קצוב ואיננו כרוך בהתפתחות של זנים עמידים. אולם, לאינטרפרון הניתן בזריקה יש תופעות לוואי מרובות; 2. תרופות הניתנות דרך הפה: למיבודין (זפיקס), אדפוביר (הפסרה), טלבווידין (סביבו), אנטקביר (ברקלוד) וטנופוביר. לכולן פעילות אנטי וירלית משמעותית. הפוטנטיות ביותר הן האנטקביר, טנופוביר והטלבווידין, ללמיבודין פעילות בינונית ולאדפוביר פעילות נמוכה. תרופות אלה מדכאות את שכפול הנגיף וניתנות לאורך שנים. אין להם תופעות לוואי קשות, הן נסבלות היטב, אך הטיפול בתרופות אלה כרוך בהתפתחות של זנים עמידים. משרד הבריאות בארץ אישר ב-2009 את הכנסת התרופות טלבווידין (סביבו) ואנטקביר (ברקלוד) לסל התרופות, זאת בנוסף על האישור הקיים כבר עבור התרופות למיבודין (זפיקס), אדפוביר (הפסרה) והפג-אינטרפרון. הטנופוביר לא הוכנס עדיין לסל התרופות. פגאינטרפרון, אנטקביר, טלבווידין וטנופוביר, יכולות לשמש כקו ראשון לטיפול בזיהום כרוני בנגיף ההפטיטיס B אדפוביר וזפיקס אינן משמשות יותר לטיפול כקו ראשון עקב התפתחות של זנים עמידים באחוזים גבוהים.

בעת חשיפה למחלה חריפה (החולפת תוך מספר שבועות), מופיעים אצל החולה הסימפטומים הבאים: חום, חוסר תיאבון, בחילה והקאה, סלידה מאוכל, חולשה, כאב בטן בצד ימין והופעת צהבת בעור ובלחמיות. אחוז קטן מהחולים (2%-1%) מפתחים מחלה "סוערת" בחשיפה ראשונית לנגיף, שיכולה לגרום למוות, אלא אם החולים עוברים השתלת כבד. חלק גדול מהחולים הם א-תסמיניים והאבחנה של הדלקת הכרונית נעשית על-ידי ביצוע בדיקות דם שגרתיות אצל רופא המשפחה, המראות על רמות מוגברות של אנזימי הכבד. אצל חלק מהחולים, הדלקת הכרונית בכבד מלווה בתחושות של עייפות וחולשה. כמו-כן, האבחון נעשה כאשר רופא המשפחה מחפש את הנוכחות של הנגיפים בבדיקות דם באותה אוכלוסיה הנמצאת בסיכון.

התפתחות תהליך דלקתי כרוני בכבד עלול להביא אצל חלק מן החולים להתפתחות של שחמת הכבד, כלומר, החלפת הרקמה הבריאה בצלקות. ככל שמספר הצלקות גדל, הולכת ופוחתת יכולת התפקוד של הכבד, עד שהוא כושל, ואז דרך הריפוי היחידה היא השתלת כבד. 33%-25% מהחולים עם זיהום כרוני בנגיף ההפטיטיס B, מפתחים תוך 20 שנה שחמת הכבד וסיבוכיה ואחוז קטן מתוכם מפתחים סרטן ראשוני של הכבד. כמות העומס הנגיפי בדם ורמת אנזימי הכבד (ה-ALT) מהווים את גורמי הניבוי החשובים ביותר להתפתחות של שחמת וסרטן ראשוני של הכבד. המטרה של הרופאים המטפלים בחולים עם דלקת כבד כרונית היא לטפל בשלב שבו ניתן למנוע את התפתחות השחמת או למנוע את התקדמותה על-ידי עצירת התהליך הדלקתי. יש להבדיל בין שני מצבים:

• מצב של נשא של הנגיף, אשר אצלו בדרך-כלל רמת אנזימי הכבד תקינה והעומס הנגיפי קטן מאוד או שלילי. בנשאים אלה יש צורך במעקב קבוע של בדיקות דם ואולטרסאונד, אך אין צורך בטיפול תרופתי;

• מצב של חולים עם זיהום כרוני פעיל אשר אצלם ברוב המקרים רמת אנזימי הכבד מוגברת וכן העומס הנגיפי גבוה, ועל-פי מדדים אלה, ולעיתים גם על-פי הממצאים מביופסיה של הכבד, ייקבע הצורך במתן של טיפול אנטי נגיפי.