"ראשית צמיחת גאולתנו" - מכונה מדינת ישראל בתפילה לשלומה, אותה חיברו הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג וש"י עגנון. זהו ביטוי מדוד היטב: מצד אחד - המדינה היא שלב בתהליך הגאולה; מצד שני - המדינה רחוקה מלהיות תכלית הגאולה ואין היא אלא נביטת השתיל, שכן הגאולה האמיתית היא ביאת המשיח ובניין בית המקדש.
סימנים רבים מעידים על כך שהמדינה היא אכן אות לביאתה הקרובה של הגאולה השלמה. הרב שלמה גורן נהג לומר, שיש ארבעה חלקים מרכזיים בגאולה: ממשלת ישראל על אדמתו, קיבוץ גלויות, שלטון ישראל בירושלים וביאת המשיח. שלושה הראשונים כבר התקיימו, חזר ואמר, ולכן ברור שגם הרביעי בדרך.
סימן מובהק נוסף הוא הפריחה החקלאית של ארץ ישראל. על הפסוק "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" (יחזקאל ל"ו) אמר ר' אבא: "אין לך קץ מגולה מזה" (מסכת סנהדרין, דף צ"ח, עמוד א'). כלומר: כאשר תשוב ארץ ישראל להעניק את יבולה לעם ישראל - סימן הוא שהמשיח מתקרב. והרי עובדה היסטורית היא, שהארץ עמדה בשממונה מאז חורבן הבית השני ועד לעליות בסוף המאה ה-19, וראו את חקלאותה כיום.
מצד שני עומדת המשנה הידועה בסוף מסכת סוטה, המתארת את שיתרחש ב"עקבות משיחא" - ומכאן הביטוי הידוע "עקבתא דמשיחא" - דהיינו: ערב ביאתו של המשיח, כאשר עקביו כבר יישמעו. התיאור מפורט וקשה ביותר:
"חוצפא יסגא [=החוצפה תִרְבה] ויוקר יאמיר. הגפן תתן פריה והיין ביוקר [בשל ריבוי השותים לשוכרה], ומלכות תיהפך למינות [=השלטון ילך אחרי הכופרים] ואין תוכחת [איש אינו יכול להוכיח את חברו, שכן הכל חוטאים]. בית ועד יהיה לזנות [=בית המדרש יהיה שומם ויהפוך למעון זונות] והגליל יחרב והגבלן [שם איזור] יישום, ואנשי הגבול [הפליטים] יסובבו מעיר לעיר ולא יחוּנֶנו [=איש לא ירחם עליהם], וחוכמות סופרים תסרח [=יתייחסו לתורה כאל חפץ מסריח] ויראי חטא יימאסו והאמת תהא נעדרת [=דוברי אמת יתחבאו משום שבפומבי יביישו אותם]. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנַוֵול אב, בת קמה [=מתחצפת] באִמָהּ, כלה [קמה] בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב [=שלא יתביישו זה מזה], הבן אינו מתבייש באביו. ועל מי יש לנו להישען? - על אבינו שבשמים".
משנה זו זוכה לציטוטים רבים ולשימושים לפי הצרכים. למשל: כאשר האינפלציה מרימה את ראשה, יש מי שימצא נחמה בכך ש"היוקר יאמיר" הוא מסימני הגאולה המתקרבת. מאידך, האדמו"ר מסאטמר, ר' יואל טייטלבוים, אמר שהציונות ומדינת ישראל אינן יכולות להיות אתחלתא דגאולה, שכן המצב הרוחני אינו חמור כל כך כפי שמתארת משנה זו.
בין אופטימיות לפסימיות בדברי חז"ל ואכן, האם אנו חייבים להמתין עד שהמצב החברתי (הריסת התא המשפחתי), הרוחני (מיאוס כלפי התורה והאמת), הכלכלי (מחירים גבוהים ומחסור) והביטחוני (איזורים שוממים מאין יושב) יהיה כה קשה, עד שנוכל לשער שאנו עומדים ערב הגאולה?
המשנה הזו אינה היחידה הצופה חזות קשה לעם ישראל סמוך לביאת המשיח. אותו דף במסכת סנהדרין כולל אף הוא תחזיות קודרות דומות של חז"ל, ששיאן בדבריו של ר' יוחנן: "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". ועל כך כבר אמר אחד מגדולי החסידות: ריבונו של עולם, הרי דור שכולו זכאי ודאי לא יהיה; אתה רוצה שנהפוך בכוח לדור שכולו חייב?!
על קושי זה ניתן לתת שלוש תשובות. האחת והפשוטה ביותר: הדברים שנויים במחלוקת. נכון שאותה משנה בסוטה מובאת לבדה ואיש אינו חולק עליה, אך חז"ל - אפילו באותו דף בסנהדרין - מביעים גישות הפוכות לחלוטין. ראינו למשל את האמירה לפיה היבול החקלאי הוא סימן לגאולה; יש האומר שכאשר יכלו גסי הרוח יבוא המשיח; ויש הצופה דווקא שפע עצום לפני ביאת המשיח.
תשובה שנייה: חכמינו דרשו לבני דורם ולפי מצב זמנם. דרשות רבות מאוד של חז"ל אין להבין כפשוטן, אלא כתלויות זמן ומקום, בדומה לדרשנים בכל דור. בהחלט ייתכן שהמאמרים הפסימיים ביותר באו כאשר המצב היה הקשה ביותר, והם נועדו לעודד את השומעים.
אפשר להשפיע על הדרך תשובה שלישית מעמיקה יותר ומסתמכת על אימרה מפורסמת אחרת של חכמינו. ר' יהושע בן לוי מצא סתירה בפסוק בדברי ישעיהו המתאר את הגאולה: "אני ה' בּעִיתָהּ אחישֶנָה". אם הגאולה תבוא בעיתה - דהיינו בזמן שנקבע מראש - כיצד ניתן לומר שה' יחיש אותה? ואם ה' יחיש אותה - כיצד ניתן לומר שהיא תבוא בעיתה? תשובתו פשוטה: "זכו - אחישנה; לא זכו - בעיתה". אם בני ישראל יזכו, הגאולה תבוא מוקדם יותר; אם לא - היא תבוא בזמן שנקבע מראש.
אבל דבר אחד ברור: הגאולה בוא תבוא.
לאור זאת ניתן לומר, שלא רק מועד הגאולה תלוי במעשיהם של ישראל אלא גם האופן בו תגיע. ראיה לכך ניתן להביא ממקור אחר. חז"ל אומרים, שיעקב הביא לגלות מצרים בכך שיצר קינאה בין יוסף לאחים, שגרמה למכירתו ומכאן לכל השתלשלות המעשה הידוע (מסכת שבת, דף י', עמוד ב').
שואלים המפרשים: מה רוצים חכמינו מיעקב? הלא כבר בימי אברהם נגזרה הגזירה של "ועבדום ועינו אותם". המהרש"א (ר' שמואל אידלס) ור' צבי הירש חיוּת אומרים, שיעקב הביא לכך שהירידה למצרים תהיה תוצאה של חטא - וזה לא היה חלק הכרחי בגזירה.
מכאן, שמעשי האדם יכולים להשפיע לא רק על התוצאה הסופית, אלא גם על הדרך. ויתרה מזאת: אפילו אם הקדוש ברוך הוא כבר קבע שיתרחש מאורע כלשהו - הירידה למצרים מצד אחד וביאת המשיח מצד שני - הרי שבידי האדם להכריע האם הדבר ייעשה בטוב או חלילה ברע.
יש ראיה נוספת לגישתנו. באופן יוצא דופן, הרמב"ם אינו מכריע במחלוקת של חז"ל לגבי מה שיתרחש ערב הגאולה. הרמב"ם מתאר (הלכות מלכים, פרקים י"א-י"ב) את הצפוי בימות המשיח וקובע כיצד נדע שאכן המשיח בא, אך אינו אומר מילה וחצי מילה על התקופה שערב בואו. ייתכן מאוד שהסיבה לשתיקתו היא, שאין הוא יכול לקבוע כיצד יבוא המשיח - שהרי הדבר תלוי במעשיהם של ישראל.
מכאן נחזור לאותה משנה במסכת סוטה. האם מוכרח הדבר שהמשיח - שיא ההתעלות הרוחנית של העולם - יגיע דווקא לאחר שעם ישראל יצנח לתהומות שאפילו במצרים לא ירד אליהם? ודאי שלא. אותה משנה מתארת את תרחיש המצב הגרוע ביותר, אך ודאי שאינה מחייבת אותנו לפעול כדי שתסריט זה יתממש.
אנו רואים את מדינת ישראל, על כל חסרונותיה, כאשר היא רחוקה מאוד מאותן תחזיות קשות של חז"ל. אם כבר, אנחנו הרבה יותר קרובים לתחזיות האופטימיות, הן במישור הרוחני והן במישור הגשמי. כעת מוטלת עלינו החובה להמשיך ולהאיץ את המסלול של "אחישנה".