חינוך ומזרנים חבוטים בבית הוריי היה מזרן חבוט שטלאיו וכפתוריו אוחזים, בדחילו ורחימו, קש ומחטי אורן מתפוררים, מיני סמרטוטים שבאו לכסות על גומחות וקרחות, ומגבות ישנות שכובסו והוכנסו אף הן לערימה המגובבת. מדי שבוע הייתה מוציאה אמי את המזרן אל המרפסת בשיכון ומכה בו באמצעות חובט השטיחים הלולאתי העשוי במבוק. מכותיה העלו ענני אבק ומיני שנצים שבהקו באור הבא ממזרח. ענני זוהר אלו היו מושא לחלומות והארות שחוויתי בילדותי. יכולתי לראות מלכים עטורי כתרים וחרבות נוצצות ומיני צינוֹת נחושת ועגילי טופז וּזְהַב קשקש מְרַצֵּד באוקיינוס רחוק אליו אני מפליג עד לרגע הפיכחון.
מאז, אני אוהב הארות, אך קשה לי עם מזרנים חבוטים. מערכת החינוך במדינת ישראל, רבת טלאים ומיני גיבובים ושעטנזים מכורח חוקים, תקנות, רצונות, אינטרסים, הבלים, היסטוריה, אילוצים כלכליים, ביטחוניים, בריאותיים, משפטיים ועוד מיני מרעין המתערבבים יחד עם מחטי אורן מתפוררים וגבבה חברתית מצחינה.
מדי פעם, חווה אחד ממשכילי-העת חוויית הארה משנציה הבוהקים של עננת החבטה ומכריז קבל עם ועיתון ש"המזרן חבוט". משל היה מבקש להפסיק לטלא, להפסיק לתפור כפתורים משני צדדיו משום שהמזרן איבד את תפקידו - אינו מיטיב יותר את מנוחת העמל.
למרות החידושים? למרות שהמיטה עברה תהליך של קופיוטריזציה? שהרי ניתן להרים את קצה האחד ולהוריד את קציה האחר וניתן לעקלה באמצע, להרטיטה, להגביהה וכל זאת בלחיצת כפתור - on.
ואף עטפו במיני סאטן בעת ביקורם של המפקחים ומנהלי האגפים, ואף העמידו משני צידיה מנורות קריאה, אך העמל אינו נח. אינו לומד. גם לאחר שהביא העמל/לומד אישורים מהפסיכולוגים ומיני המלחשים האומרים לזה האחד לשכב על צידו הימני ולשני אומרים לישון בזווית נגדית לחלון ולשלישי מאפשרים לישון עם רגליים פשוקות, וכך סביב המזרן החבוט התפתחה תעשיה שלמה של "התאמות" לפי משתנים גנטיים, סביבתיים ופסיכולוגיסטיים.
לאחרונה (הארץ, 15.4.10) דווחה ה"הארה" הנפלאה של ד"ר דן בן דוד, העשויה להישמע "מדעית" מדי ומנוסחת בקולמוס מקצועי המשרבט בקלילות מושגים מתחום ידע כלכלי, כגון צמיחה, אבטלה ותעסוקה.
אבל כותרתו של הדיווח מפליגה, משום מה, למקום אחר ומצביעה על קריסת היסודות של החברה הישראלית המפקירה את בניה בידי מערכת חינוך נטולת הנהגה וסדר עד כדי אנרכיה מוחלטת. (לזרוק את המזרן החבוט?)
אין כל צורך להפליג בים כדי להבין לאן נושבת הרוח - גליו המאיימים של ים הבערות מהווים סימן אזהרה רק לאחר שנגלה קצפם. את העוצמה שמתחת לפני המים אין העין מסוגלת לשזוף, אלא רק לאחר שנתערבל בה האדם והפך לחלק מן הַגַּל. ההוגה המוסלמי, שַֹמְס אַ-דִין אַ-טּבְּריזי, היה אומר "רוצה אתה לדעת סוכר מהו? היכנס אל שק הסוכר וצעק 'אני סוכר, אני סוכר'".
ואני אומר לד"ר בן-דוד: "אני מורה, אני מורה", שהרי יודע אני מהי אנרכיה ויודע את היפוכיו של המושג. כאדם משכיל (לא אדום בעת הזו), אני יודע כמה דברים על מונרכיה ופטריארכיה, אוליגרכיה והיררכיה, שהרי בכל אחת ממילים אלו טמון מקורו של הכוח; אם במונרך ואם בפטריארך, אם באוליגרך ואם ברציונאל הוובריאני לכניעות בפני החוק והמדע.
ומה כוחי אני? ומה מקור כוחה של מערכת החינוך?
הידע החינוכי שנצבר בארץ ומצוטט בעולם הרחב, באוניברסיטאות היוקרה, אינו עומד בהלימה עם ממצאי המבחנים הבינלאומיים. דומה הדבר למערכת משפט מצוינת המשמשת "אור לגויים", אך אינה מסוגלת להתמודד עם שחיתויות צווארון לבן, פשע מאורגן, תאונות דרכים ועוד.
המבקש אני להציג פושעים כמחבלים במערכת המשפט? ברי לכל שאין אני בא להאשים את הפושעים בתחלואיה של מערכת המשפט, ואינני מתאר אותה כאנרכיה מוחלטת. תחת זאת עלי לתור אחר משתנים אימננטיים הנובעים מתוך המערכות המנהליות האחרות ובתוכן גם מערכת החינוך, זאת כדי שלא תצוטט שוב כותרת מהסוג שהוצג בפתיחה.
בשלב זה אשזור לי חבל עבה כדי לתלות עליו את טענתי המרכזית, טענה של מורה העומד ללא צינה ומגן נוכח מגמות הרסניות מבית מדרשם של פוליטיקאים ציניים, פופוליסטיים.
לקויות: - כשל גורף בציונים (בכל תחום) ניכר בכיתות בהן תלמידים בעלי לקויות למידה חובשים ספסלים משותפים עם תלמידים "רגילים". בכיתות אלו נוצרות חסימות בתקינות תהליכי ההוראה והלמידה.
- התייחסות סלחנית ומתחשבת בבעלי לקויות למידה, היא מכורח החוק.
- תלמידים ללא לקויות 'נאנסים' להשתתף בסצנות המעכבות את התפתחותם הטבעית.
- בתי המדרש למורים מכשירים את פרחי ההוראה בקורסים שונים הנושאים שמות כמו: "שונות", "אסטרטגיות", "אוכלוסיה אתגרית", ואינם מכשירים את המורים להתמודד עם "הסחות" של התלמידים הרגילים הנשאבים מטה.
תורן התקינות הפוליטית - דגלי הערווה החינוכית מתנפנפים על תרני התקינות הפוליטית בבחירת מילים מתוך שיקולים אידיאולוגיים, החלפת מילים פוגעות במילים מעודנות יותר.
- דגלים אלו מצויים על מדפי המוסדות להכשרת מורים.
- הכשרת מורים מתעצבת דרך "משובי עמיתים". כלל ראשון הוא שביקורת יש להתחיל במילים טובות, בהצגת היפה, הנכון, הטוב. במשך הזמן מסתרסת ומתעקרת החשיבה הביקורתית. ה"הכשרה" מייצרת מורה המתאים לאווירת 'חדר-מורים', מקום בו מהלכים על קצות האצבעות, חדר מורות שאינן מבקרות זו את זו, אינן מבקרות את המערכת, השיטה, הניהול, חוזרי מנכ"ל, תקני מפמ"ר ועוד.
- אי-יכולת להתמודד עם ביקורת. במערכות ציבוריות חייבת להיות מערכת מבקרת כחלק אינטגרלי של העשייה היומיומית. מורים אינם צריכים להילחץ מביקורת, אינם צריכים לסגור התפרצויות זעם בפני התקשורת, אינם צריכים לכסות על ערוות מורים אחרים, ערוות הורים, מנהלים, רמ"חים בשלטון המקומי, מפקחים וקובעי מדיניות. השיח "קשה" אין לרככו באמצעים מלאכותיים. ריכוך השיח הקשה מביא לסירוס ולקיפאון. בשל כך, ההארה של פרופסור בן-דוד לא גרמה לאף אחד מהמורים להרמת גבה, להבעת התנגדות, לאמפטיה, או לכל רגש אחר. מעין השלמה עם המזרן החבוט על טלאיו וכפתורי החיזוק המונעים את התפוררותו.
מנוחת העמל תוטרד לעוד שנים רבות. עד ליום בו ישונו סדרים שאינם קשורים רק בתעשיית המזרנים, אלא שינוי הגישה של העמל לשנת הלילה האמורה להטיב את יומו, ושינוי הגישה אצל פוליטיקאים שיבינו אף הם את חשיבותה של שנת הלילה לעמלים.
