"שלל" היא קומדיה שחורה, פרועה ומשונה, המועלית בבכורה ישראלית בבית צבי ברמת גן.
המחזאי האנגלי ג'ון קינגסלי אורטון נולד ב-1933 ובמרוצת השנים שינה את שמו לג'ו אורטון. הוא נרצח ב-1967 על-ידי בן זוגו לחיים קנת הליוואל, שהתאבד לאחר מכן. אורטון היה מחזאי מוכשר שכוכבו דרך בשנות ה-60' במספר מחזות שנונים כמו "מארחים את מר סלון", "שלל" (LOOT), "מה שראה המשרת" ועוד.
"שלל" נכתב ב-1964 ועבר שינוי ועיבוד בשנת 1965 וגם הוסרט ב-1970 עם שני שחקנים נודעים ריצ'ארד אטנבורו ולי רמיק. המחזה נחשב לאחת מיצירות המופת בז'אנר הפארסה השחורה. הוא עוסק בשני פרחחים ששודדים בנק ביום מותה של אמו של אחד מהם. את הכסף הם טומנים בארון הקבורה ואת הגופה בארון הבגדים. העניינים מסתבכים כאשר למקום מגיע בלש מהסקוטלנד יארד. האחות הרחמנייה שטיפלה במנוחה מתגלית כרוצחת סדרתית וכל הבמה הופכת לקריקטורה גסה, מופרעת ואם ננקוט בלשון הבוטה השזורה במחזה, גם מטורפת, גם מטומטמת ואווילית.
זהו מחזה הזוי קמעא. מה כבר לא היה בו. הוא נפתח כאשר שני הפרחחים פורצים לאולם בדרכם לבמה, בעירום מלא, דבר שגרם לעצירת נשמתה של הגברת הכבודה שישבה סמוך אלי, בהשתנקות קלה של קשיש אחר שהתמזל מזלו לשבת במרכז השורה הראשונה ובצחקוק ענוג של צעירה בשורה לצידי. היא אגב לא פסקה לצחקק בקול פרוע לאורך כל ההצגה וכבר סברתי שהיא מושתלת של ההפקה. לא הרחק משם ראיתי את אחת משחקניות בית צבי ששברה רגלה ערב הבכורה של מחזה אחר המועלה במקום ואשר מעדה לאחר מכן בביתה עם רגלה המגובסת וספגה פגיעה בפניה. בהחלט היה גם צפוי שהסבתא המנוחה תקום לתחייה על הבמה ואולי תפצח בריקוד עם האחות המטפלת, שמצליחה לשנות את הקול שלה במהלך ההצגה: מקול צייצני לקול אלט עבה.
באנגליה כבר היו דברים מעולם נוראים ביותר, כאשר אחד השחקנים שעמד להיכנס לבמה, פשוט לקה בליבו ומת בעודו משמיע רפליקה ראשונה. אצלנו, ברוך השם, לא היו תקלות של ממש למעט ביטול הצגה בשל אובדן קול לאחד השחקנים.
לפי המסופר, המחזאי מבקש באמצעות קומדיה מטורפת זו להציג בפנינו את ההתנגשות בעולם הערכי בחברה האנגלית של אמצע המאה ה-20 ואת המתח השורר בין הדור הישן והשמרני לדור צעיר ופרוע, ציני, חסר עכבות מוסריות, שלא מהסס לשחוט פרות קדושות ולתלוש את המסכה מפניה של הבורגנות. נניח.
הבמאי אלון טיראן, האחראי גם לנוסח העברי, ידע לנווט את שחקניו ולמצות מהם סצנות ייחודיות, עד כמה שאופי המחזה מאפשר זאת. אחת התמונות הבלתי נשכחות היא סצנת דמוית בלט בין הבלש הדבילי לבין האחות המטפלת. אגב, בהצגה בלונדון הייתה האחות לבושה במדי אחות לבנים ועטוית שביס לבן. בארץ היא לבשה שמלה חושפנית ושחורה.
ההצגה שייכת במידה רבה לגלי הראל, המגלמת בכישרון רב את דמותה של האחות המטפלת שמתגלה כרוצחת סדרתית. גלי מצליחה לשרטט דמות קריקטוריסטית, שנונה, מלהגת בקלילות בין ציוצי קולה בראשית המחזה ועד לקולה האמיתי בהמשכו, נוטפת חינניות ויכולת משחק משובחת.
עוז ניסן כבלש המשונה הוא וירטואוז של ממש. כל תנועותיו, הליכתו, נימת דיבורו הם מופלאים ומשובחים. רב כישרון ובעל פוטנציאל נרחב.
אביעד מליחי כאלמן הטרי משחק כהלכה, אמין ומצליח מאוד בגילום התפקיד.
עופר פלדמן כבנו ההולל, מגיש משחק קצת מוגזם, זקוק למקצה שיפורים.
מיכאל גמליאל כחברו לשוד, משחק בצורה טובה, אינו מפריז, שחקן עם יכולות רבות ומשתטה בצורה נבונה, אם ניתן להתבטא כך.
קארין דוד אחראית לתפאורה ולתלבושות. התפאורה היא חלל הדירה, המעוצבת בחסכנות אך בפונקציונאליות. התלבושות טובות ויפות וראויות לדמויות. אולי הייתי משנה את עיצוב גופת המתה, שנראית יותר כשק חבטות, אבל אולי כך הדבר מבליט יותר את ההזיה המתרחשת.
יש לציין במיוחד את התאורה של יעקב סליב שהייתה מדויקת ונאותה, ובין היתר כוונה מספר פעמים על הקהל באולם, בהתאם להתפתחות העלילה והייתה מוצלחת.
"שלל" הוא מחזה שנוי במחלוקת. חלק יראו בו מחזה של תת רמה וחסר טעם. אחרים סוברים כי זהו מחזה קומי החושף את פרצופם של האנשים, פארסה שחורה והזויה המספקת בידור קל למשך שעה ושלושים דקות, ללא הפסקה.
