קוטביות מדהימה נפרסת לפנינו בין איך שאנחנו מציגים לילדינו את בר כוכבא, או ליתר דיוק את שמעון בר כוזיבא, לבין הדמות שעולה מהמקורות שבידינו.
מהתל בנו שר ההיסטוריה. דווקא חוגים דתיים - המציגים עצמם כמי שסרים לדעתם של גדולי תורה ואף דורשים מאיתנו לסור למשמעת של החלטות מועצת חכמים כזו או אחרת - הם שמהללים ומשבחים את דמותו של בר כוכבא, שפעל בניגוד מוחלט לדעת הרוב המכריע של הסנהדרין.
למרבה הכאב, גם חלק הארי של הציבור החילוני חוטא בחטא כבד של אידאליזציה, הסוגדת לדמות ללא כל קשר לאיך שהיא מוצגת במקורות.
על-פי המדרש בבראשית רבה, ס"ד, בהתכנסות שהייתה בבקעת בית רימון מועלית הדרישה למרד נגד הרומאים. כנגד דרישה זו מושמע קולו התקיף של רבי יוחנן בן חנניה, תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי, התובע להמשיך את הקו הפרגמאטי של רוב רובם של חכמי ישראל, כפי שניווט רבן יוחנן בן זכאי מאז שנת 70 לספירה. הרוב המוחלט בסנהדרין הקפיד לאמצו במשך למעלה מששים שנה, עד פרוץ המרד ב-132 לספירה.
לצערי, ההזדהות של הציבור החילוני עם בר כוכבא נובעת מהצורך ליצור דמות מופת שתתאים לאידאלים של יהודי חדש, שמייחלים לתקומתו בארץ ישראל. יהודי לוחם אמיץ עשוי ללא חטא. לשם כך מוכנים להתעלם משלל המקורות המציגים לנו מנהיג שהחרים בברוטליות אדמות ויבול כדי לרכזם בידיו, בידי השליט הוא הנשיא המשיח לבית דוד.
הכמיהה לזקיפות קומה, ליהודי שרירי, ובכאב רב אני מציין את המילה מיליטריסטי, נמצאה אצל רבים ב"מופת" שעולה מדמותו של בר כוכבא.
אותו ציבור חילוני שאימץ את ה"מופת" של הדמות מוכן להתעלם מהכזב המשיחי שליווה את הדמות, שחסידיו הקנאים הציגו אותו כמי
נולד מלך המשיח לעם ישראל. בטוי לכך יש לנו בשתי גרסאות בתלמוד ירושלמי ברכות, ב, ה' עמ' א וגם במדרש (איכה רבה א, טז). מצערת העובדה שמתמכרים היום לסם משיחי של דמות, אותו הזינו בשכרות רבה חוגים קנאיים ב-132 שנת פרוץ המרד, בניגוד מוחלט להחלטות הסנהדרין.
כיום יש יורשים לאותם חוגים קנאים, שלמרבה הצער סוחפים להערצה משכרת ומשקרת של בר כוכבא בחוגים שהייתי מצפה שיתנערו מאותה משיחיות כוזבת.
אני ער לעובדה שהמרד פרץ כתגובה לעריצות הרומאית וגזרות השמד, אבל אינני רוצה לגדל את ילדי על אגדות גבורה לפיהן בר כוכבא היה מוציא מפיו אש, מקבל בליסטראות שירו רומאים זורקן בחזרה והורג בהם (ירושלמי, תענית, פ"ד).
אינני רוצה לגדל דור על מבחני אומץ ונאמנות שערך בר כוכבא לחיליו בנכונותם לקטוע אצבע. מבחן שהומר לאחר מכן ביכולת להוכיח כריתת עצי ארז בלבנון.
אינני רוצה לחנך דור למופת של פטריוטיזם מסוכן לפיו בר כוכבא היה מוכן להרוג את דודו אלעזר המודעי כי הדוד סבר שבר כוכבא טועה בכל מהלכיו הצבאיים. וההכשר להוצאה להורג הייתה בגילויים של "אי נאמנות".
אינני רוצה שבני דורי יגדלו על "מופת" של דמות וישתו בצמא את סיפור מעשיו, שהעמיד בסכנה את עצם קיומו של עם ישראל במהלך שהוא יזם.
אינני יכול להתעלם שמופת הכזב של בר כוכבא, שפרופסור יהושפט הרכבי רואה בו ממדים של שואה, משרת אידיאולוגיה שיש לה מהלכים רבים במערכת הפוליטית בישראל ולצערי גם בחוגים רחבים של הציבור בישראל.
