ופתאום גיליתי, שכנראה אני לא היחידה בתחושת הדחיפות, בחרדה מהנעשה, ובצורך למלא את החלל ההולך ונפער. חלל שחור שמהווה סכנה גדולה לקיומנו כחברה דמוקרטית. הנה, אושיי עזב תפקידים שניתן רק לחלום עליהם (בשיקגו טריביון הוא ניהל למעלה מ-700 עיתונאים. בלוס אנג’לס טיימס - 920). ובכל זאת, כשהגיעה הפקודה לפטר עובדים, העדיף לוותר על המשכורת הגבוהה ועל המעמד וללכת בעצמו. והוא התפטר.
המלהיב בסיפור שלו היא ההחלטה, שאולי נאיבית ואולי תמימה, אבל מלאת תחושת שליחות:
להמציא את העיתונות מחדש.
כי שימו לב להצהרה שנמצאת כבר בהגדרת העיתון:
"מחויב לשירות הציבור”. הכותבים:
"מדווח בידי עיתונאים”, והקהל:
"מונחה בידי החברים”. כל התורה ליד לוגו אחד קטן במרחב האינסופי של הרשת. המקום אולי היחיד שהוא באמת דמוקרטי בימינו.
מחויב לשירות הציבור אז היום הוא מנהל רק 12 עיתונאים (בהם חמישה זוכי פוליצר) ועומד בראש קואופרטיב (איזו מילה סוציאליסטית בלב ליבה של אמריקה, אומת הקפיטליזם) החדשות של שיקגו. העיקרון (שזכור לנו מהימים של אנו באנו) הוא מודל של עיתונות כפעילות ללא מטרת-רווח. ככה אפשר להשתחרר מלחצים מסחריים ולחזור לעבודה עיתונאית קלאסית, כזו שמוקדשת לחשיפת האמת. את התכנים הם מפרסמים ב"ניו-יורק טיימס” ובטלוויזיה הציבורית, ובאתר בסיסי למדי. בשלב הבא הם מתכננים לאפשר לקוראים שלהם - להלן חברי הקואופרטיב - להשפיע על סיקור החדשות. (פרטים נוספים אפשר לקרוא בכתבה של אורי פסובסקי ב”כלכליסט” -
המצאת העיתונות.)
שימו לב לדבר נוסף שאותי באופן אישי מאוד ריגש. המראה של האתר. לא שונה מאוד מהמראה של "במחשבה שנייה”, ומעבר לכך - הנושאים עליהם עומד העיתון: חדשות. אמנות ותרבות. ספורט. כמעט-כמעט כמו שלנו. ובאמת היינו צריכים להכניס ספורט כי אם יש משהו שהוא תרבות זה ספורט...
אבל ג’יימס אושיי וה-
CNC שלו אינם היחידים. יש גם את
ProPublica שמגדיר את עצמו כ”עיתונות בשירות הציבור”. מדובר באימפריית עיתונות חוקרת ללא מטרות-רווח, שהוקמה במנהטן לפני שנה וחצי בידי פול סטייגר, לשעבר עורך "הוול סטריט ג’ורנל”. עם 32 עיתונאים ותקציב שנתי של 10 מיליון דולר (הרוב מתרומות), זו כנראה מערכת התחקירים הגדולה בארצות הברית.
