חברות המלח: שערוריית העסקה מ-1996

אקדים מיד ואומר כי העסקה לא יצאה לפועל עד היום, מסיבות שיובהרו בהמשך. אולם העסקה עזרה לדני דנקנר ולבני משפחתו לעשות עיסקת ענק – ועוד איך: ב-1997 קיבלו הלוואה של 358 מיליון דולר, אז 1.4 מיליארד שקל, מבנק לאומי, ובאמצעותה רכשו 11% ממניות בנק הפועלים. עסקה זו היא שערורייה בפני עצמה, הנדונה ב-News1 בידיעה נפרדת. בעקבות דוח מבקר המדינה, חיבר אליקים רובינשטיין, אז היועץ המשפטי לממשלה, דוח חמור נוסף, ביולי 2003. אולם, למרות הדוח, אושרה העסקה, ב-20 באוקטובר 2003, במועצת מקרקעי ישראל, בראשות אהוד אולמרט. מנכ"ל המינהל באותה עת היה יעקב אפרתי. היום הוא חשוד בכך, שקיבל מדני דנקנר שוחד של 1.5 מיליון שקל, כדי שיקדם את האישור הסופי של העסקה. אפרתי מכחיש ואומר שידיו נקיות. המועצה אישרה את העסקה מיד, באותה ישיבה (תוך תיקונים מסוימים), אף כי מדובר בעיסקת-ענק. אחרי יומים, ב-22 באוקטובר, אישרה גם הממשלה את העסקה, בתמיכתו של אולמרט, שהיה אז לא רק יו"ר המינהל, אלא גם מ"מ ראש הממשלה ושר התעשיה והמסחר.

אלא בתקופה האחרונה התברר, כי הייתה זו "מהומה רבה על לא מאומה": אף דירה לא נבנתה עד היום על הקרקעות בעתלית ובאילת, ובעצם דבר לא אירע. מדוע? יש לכך כמה סיבות:

• הסיבה העיקרית, כנראה, היא שאין צורך בקרקעות אלו לבניית דירות. גל העלייה ממדינות חבר העמים, שהסתיים לפני 2003, הסתדר יפה מאוד, כידוע, גם בלי לבנות 42,000 דירות בעתלית ובאילת;

• להפך – יש כיום עודף במגרשים בעתלית ובאילת, והמינהל מתקשה למכור מגרשים למגורים בשתי הערים;

• התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"צ, שבוע לאחר החלטת הממשלה מ-2003, נגד העסקה. גם הקרן הקיימת, בראשות יחיאל לקט, שהיא שותפה במועצת מקרקעי ישראל, התנגדה. בית המשפט הוציא צו ביניים, המקפיא למעשה את העסקה.

• העסקה הייתה טעונה, כרגיל, אישור מצד שני שרים – השר הממונה ושר האוצר. היא אכן הובאה ב-2006 לאישור שר האוצר, שבאותה עתה היה (כן-כן!) אהוד אולמרט. אולם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז קבע, שאסור לשר אחד לחתום בשני כובעים, וכך נמנעו החתימה ואישור סופי לעסקה;

• הוועדות לבניין ערים עדיין לא אישרו את שינוי היעוד של בריכות האידוי לבנייה למגורים. כאמור, אין כל דחיפות בכך.

דנקנר אומנם לא הרוויח מהעסקה קרקע לבנייה, אבל היא איפשרה לו, כאמור, לרכוש 11% ממניות בנק הפועלים, ולאחר מכן להתמנות ליו"ר הבנק, עד שנאלץ להתפטר אשתקד. מרוויח נוסף הוא מנכ"ל המינהל יעקב אפרתי, כיום יו"ר דירקטוריון הרכבת, שקיבל מדנקנר שוחד של 1.5 מיליון שקל כדי שיביא לאישור העסקה.

ב-9 ביוני 1996 נחתם הסכם עקרונות, שהוא אבי כל חטאת ושורש השערורייה. News1 מפרט את הפגמים החמורים בהסכם:

• תעשיות מלח תפנה על-חשבונה את שטחי בריכות האידוי. היא תקבל, בתמורה, בחכירה מהמינהל, בתשלום נמוך, קרקעות חלופיות מצפון לאילת, באזור עין עברונה, להמשך יצור המלח;

• בתמורה, יקצה המינהל לתעשיות מלח, בחינם(!), 40 אחוז מזכויות הבנייה על הקרקעות שהוא מפנה בעתלית ובאילת;

• מההסכם "נשכח" ש-225 דונם באילת מוחכרים בחוזה הרשאה, לתקופה מוגבלת. עורך-דין חיצוני, שהחל בבדיקה לפי הזמנת המינהל, היפנה את תשומת לבו של וכסלר לעובדה זו, אך וכסלר הורה להפסיק את הבדיקה(!);

• תעשיות מלח רשאית לנייד זכויות, כך שתקבל 50 אחוז מזכויות הבנייה בעתלית, ו-30 אחוז מזכויות הבניה באילת, גם זאת בחינם(!) הקרקע בעתלית שווה הרבה יותר, ותעשיות מלח ניצלה את אופציות הניוד;

• מבקר המדינה דאז, אליעזר גולדברג, קבע בדוח שפרסם על הפרשה, ב-29 באפריל 2001, כי שווי המתנה נע בין 80 ל-90 מיליון דולר, מזה 43 מיליון דולר באילת, והיתר בעתלית;

• המינהל ווכסלר חתמו על החוזה ללא בדיקת שוויה של הקרקע וללא חוות דעת כלכליות והנדסיות;

• העסקה אושרה תוך 24 שעות, ב-10 ביוני, על-ידי הנהלת המינהל, ללא שומה, ללא הערכות כלכליות ונתונים משפטיים. היועץ המשפטי של המינהל אומנם הסתייג מהעסקה, אך רק לאחר שאושרה... וכסלר בתגובה: "איש בהנהלת המינהל לא התנגד לעסקה";

• בניגוד למקובל, לא הובאה העסקה לאישור מועצת מקרקעי ישראל, אז בראשות שר השיכון (כיום שר התשתיות) בנימין בן-אליעזר. לכן יכול בן-אליעזר לטעון כיום כי "ידו לא הייתה במעל";

• המינהל הסביר בתגובה, שהיה צורך לבנות במהירות רבבות דירות לעולים, ולכן גיבשו את העסקה בצורה חפוזה. וכסלר גם חשש שדנקנר יעמוד על זכותו להמשיך ולהפעיל את הבריכות, כנראה עד שנת 2021, והמינהל נאלץ להגיע אתו לפשרה, כדי שיפנו את הבריכות.

מינהל מקרקעי ישראל טען כי מדובר בקרקע עירונית. על-פי הוראות המינהל, במקרה של שינוי יעוד בקרקע עירונית, חייב החוכר לשלם למינהל 51% מעלית שווי הקרקע. במקרה שלנו – טענו – מקבל המינהל 60% מזכויות הבנייה, כך שהכל בסדר. דנקנר טען שהקרקע בעתלית היא בכלל בבעלות חברתו. המבקר גולדברג בדק לעומק וגילה, שטענה זו אינה נכונה, והקרקע חקלאית. ההוכחות: (1)ממשלת המנדט החכירה את הקרקע בעתלית לפיק"א לצורך פיתוח חקלאי; (2) החוזה בין פיק"א לתעשיות מלח קובע, שהקרקע מיועדת רק לאידוי ולייצור מלח; (3) תוכנית האב לעתלית, שגיבש המינהל, מיועד ל"בריכות חקלאיות"; (4) היועץ המשפטי של המינהל קבע כבר ב-1964, שהקרקע באילת אינה עירונית. הבדל עצום. אם אכן מדובר בקרקעות חקלאיות, הרי שהחוכר זכאי, בעת פינוי הקרקע, לקבל פיצוי כספי בגובה 13.5% משווי הקרקע, או לחלופין זכות לחכור 29% מהשטח. זכויות אלו לא ינתנו על כל כ-2,200 דונם, אלא רק על 1,980 דונם, מכיוון ש-225 דונם היו בחוזה הרשאה, שאינו מקנה זכויות. עתה מתברר גודל המתנה שנתן המינהל לדנקנר: (1) 11% מזכויות הבנייה לפי מסלול אחד, או 26.5% משווי הקרקע, לפי מסלול שני; (2) זכויות על 2,200 דונם, במקום על 1,980 דונם – מתנה נוספת. ההבדל הוא בקרקע לבניית אלפי דירות.