הסקת מסקנות

תשעה עמודים מתוך פרוטוקול הישיבה הראשונה של הממשלה הזמנית, שהתקיימה ב-16 במאי 1948, פורסמו לקראת יום העצמאות. מתוך תשעת העמודים הללו, 3.5 עוסקים במצב בחזיתות – בעיקר מונולוג של דוד בן-גוריון – והיתרה עוסקים בפוליטיקה: חלוקת התיקים, כיצד ייקראו חברי הממשלה ובחירתו של חיים ויצמן לנשיא מועצת המדינה הזמנית. המדינה בת יומיים, עצם קיומה בסכנה חמורה ביותר – והפוליטיקאים בשלהם. ומהעבר להווה. יצא לי לשמוע קטעים מהנאומים בעצרת המרכזית של ליל יום הזיכרון. אל תשאלו אותי מה אמרו שם, כי לא נאמר דבר שנחרת בזיכרון וששווה לשים לב אליו. כל שנה אומרים בדיוק את אותן מילים יפות, שאין מאחוריהן שום משמעות. אפשר כמובן אחרת: להקריא מכתבים של חיילים שנפלו או של אמהות שכולות, לצטט פרק תהילים או פואמה של אלתרמן, ועוד ועוד. אך כל זמן הנאומים חלולים – בל יתפלאו הנואמים שאוזנינו אטומות.

"המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעֱשָנוּ" – מתאר המשורר בספר תהילים את יכולתו של בורא העולם. הפסוק הזה תמיד עולה בזכרוני בעת רעידות אדמה, והוא כמובן אקטואלי מאוד גם לגבי ענן האפר שכיסה את אירופה. האדם מתיימר לחשוב שהוא כבש את העולם: ירד למעמקי האוקיינוס והעלה משם נפט וגז, הגיע לירח ואף למאדים שלח את ידו, הדביר מחלות והפריח את המדבר. אכן, לאדם הישגים כבירים – שהרי לכך נברא העולם וניתן בידיו. אך לצד הישגים אלו, נכנסת ללב גאווה ואף חודרת התחושה של "אני ואפסי עוד". בא אלוקי העולם ומדי פעם מזכיר לאדם, מיהו השליט האמיתי בתבל ומלואה. מיהו שיכול לזעזע את האדמה ולגרום לנזקים עצומים במבט בלבד, מיהו שיכול לשתק יבשת שלמה במגע ידו. קצת ענווה ממש לא תזיק לנו – לכולנו, כבני אדם.

הרפורמה הגדולה בחברת החשמל, שהייתה אמורה להביא ליותר תחרות ולהפרטה חלקית של החברה, נקברה השבוע – 14 שנים אחרי שהוכרזה וכמובן שמעולם לא בוצעה (TheMarker, 21.4). במקומה הסכימו העובדים לרפורמה מצומצמת בהרבה, שתועלתה לציבור ולמשק המדינה תהיה קטנה בהרבה, אך מה זה חשוב; העיקר שהחברה ובעיקר עובדיה ימשיכו לחיות על חשבוננו. המסקנה המתבקשת היא, שלא כדאי ללכת על רפורמות גדולות מדי. חשוב מאוד לשנות את הטעון שינוי, חשוב עוד יותר לתקן את הטעון תיקון. אך אסור לשגות באשליות. רפורמה מקיפה שאינה יוצאת לפועל, מזיקה עוד יותר מאשר הסטטוס קוו – משום שהיא מבזבזת לריק תשומות זמן וכסף, ומשום שבסופו של דבר היא רק מעצימה את המצב הקיים. לתשומת ליבו של בנימין נתניהו, שתמיד מדבר על רפורמות ענקיות, אשר משום מה הופכות להיות רפורמות קטנות – אם בכלל.

מרוב סקנדלים אצלנו, קצת הלכה לאיבוד פרשה גדולה שהתפוצצה בוול סטריט בסוף השבוע שעבר. רשות ניירות הערך האמריקנית טוענת, כי גולדמן-זאקס פיתה משקיעים לקנות אג"ח מפוקפקות וכך גרף רווחים נאים ממשבר הסאב-פריים. אם החשדות יוכחו, יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת על שוק ההון האמריקני. את עיני צדה תגובתה של קבוצת ברקשייר האת'וואי. החברה שבשליטת המשקיע האגדי וורן באפט רכשה אופציות בגולדמן-זאקס ב-3 מיליארד דולר בעיצומו של המשבר, וכעת היא מביעה אמון בהנהלת הבנק. הנימוק: "מבחינה היסטורית לגולדמן יש מנהיגות מכובדת והוא משחק לפי החוקים" ("כלכליסט", 18.4). קטונתי מלהשיא עצות לוורן באפט. אני כשלעצמי הייתי מסיק מן הפרשה הזו – ומרבות אחרות – שמוניטין על בסיס העבר הוא דבר נזיל מאוד, ושתאוות הבצע של ההווה עלולה לגבור עליו בקלות. זה יפה מאוד שמבחינה היסטורית גוף התנהל לפי החוקים ותחת מנהיגות מכובדת, אבל זה לא מבטיח כלום לגבי התנהגותו בהווה.

כאשר מתבוננים על פרשת הולילנד (וגם על פרשת חברת תעשיות מלח שהסתעפה ממנה) במבט רחב יותר, מתגלה תופעה מטרידה: היכולת של יזמים ובעלי קרקעות לשכנע רשויות מקומיות לשנות ייעוד של קרקעות ולהגדיל בשיעורים עצומים את זכויות הבנייה. אני לא מדבר על השאלה כיצד מושגות הטבות אלו; בואו נצא מתוך הנחה (אולי תמימה) שברוב המקרים זה נעשה בצורה חוקית. השאלה שמטרידה אותי היא זו: אם אפשר לשנות בכזו קלות תוכניות בניין ערים, תוכניות מתאר ארציות וכל היתר – בשביל מה בכלל צריך אותן? או שמא מוטב להפוך את השאלה: כיצד קורה שתוכניות מקיפות וארוכות טווח הופכות להמלצה בלבד במקרה הטוב, ולאות ריקה במקרה הרע? בעצם, התשובה לשאלות הללו פחות חשובה מאשר המסקנה שחייבים להסיק מהן. בהנחה שתב"ע ותמ"א נקבעות בצורה מושכלת, אסור לאפשר להכניס בהן שינויים בצורה כה קלה ומהירה (מדובר כמובן על בעלי קשרים ולא על אזרח מן השורה, העובר מסלול ייסורים לפני שהוא יכול לסגור מרפסת). מצד שני, אסור להפוך תוכניות לתורה מסיני, ויש צורך לאפשר להתאים אותן לתנאים המשתנים. הפתרון שלי: להעביר את הנושא לבית המשפט. אל תקפצו, אני לא מדבר על הכרעה שיפוטית בכל מקרה ועל תוספת של עומס למערכת הקורסת ממילא תחת הנטל. אני כן מדבר על קביעת סף של שינויים (מבחינת ייעוד ו/או אחוזי בנייה ו/או השפעה על הסביבה), אשר יחייב לקבל את אישור ועדות הערר לתכנון ובנייה, הפועלות כיום ביעילות ובהצלחה רבה ליד בתי המשפט המחוזיים. כך ניתן יהיה מצד אחד לשמור על האינטרס הציבורי ולהבטיח נקיון כפיים, ומצד שני – לעקוף את הביורוקרטיה המייאשת שהיא הכר הפורה ביותר לשחיתות.

אם עדיין אינכם יודעים מיהו עד המדינה בפרשת הולילנד, אתם שייכים למיעוט ההולך וקטן מדי יום. שמו גלוי לכל מי שאני מדבר איתו (כולל חברים שאינם מהתקשורת ושאין להם שום קשר לגורמים החוקרים ושום נגיעה לפרשות הנחקרות), ואני יכול לומר לכם שהאיש הוא שד משחת. עוד לא הבנתם? אז תסתכלו בעיתונים של השבועיים האחרונים. תמצאו שם הרבה סיפורים על שמואל דכנר לצד ידיעות על עד המדינה. מפה תחשבו לבד, כי אסור לי להגיד לכם שום דבר נוסף. גם פרשת הולילנד וגם פרשת קם-בלאו מוכיחות עד כמה צווי איסורי פרסום חסרי אונים מול התקשורת המודרנית, ואני מתכוון לשני המובנים של המילה תקשורת – מדיה וטלקומוניקציה. מובן שאין זה אומר שצריך לפרוץ את כל הגבולות ולפגוע בחקירות ובוודאי שלא בבטחון המדינה, אבל זה מחייב הסקת מסקנות לגבי השימוש בכלי זה. המסקנה המתבקשת היא, שמצד אחד צריך להוציא צווי איסור פרסום במשורה, רק במקרים בהם אין שום דרך אחרת, בנוכחות נציג של מועצת העיתונות ולא לדבוק בהם כאשר ברור שאיבדו את תוקפם. מצד שני, כאשר כבר יש צווים שעומדים בכללים הללו – צריך לאכוף אותם בחומרה. כי אם יש עוד משהו שאנחנו חייבים ללמוד, במיוחד מפרשת קם-בלאו (וגם מההשתלחות הגסה והגזענית של גבי גזית השבוע בחרדים ובמתנחלים), הוא שעיתונאים אינם עומדים מעל החוק. עיתונאי שאינו מבין זאת, מועל בתפקידו.