השבוע חל יום העצמאות וכמיטב המסורת נערך בעיצומו של יום, ואף שודר בשידור ישיר, חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי. לצערי, לא היה לי זמן לצפות בחידון, למרות שזהו תחום שאני מאוד אוהב, אבל תוך כדי עיסוק בעניינים ימיומיים של מה בכך, שמעתי משפטים ספורים מהנאומים שקדמו לו, ואותם משפטים בודדים עוררו בי מחשבות שנראה לי מתאים לשתף בהן את הקוראים. שמעתי את נאומו הקצר של מר יצחק נבון, נאום שנשמע כאילו מאולתר אבל העיד על נושאו כי הוא אכן נבון מאוד. לפני כן דיברו מר שרנסקי ואחריו שר החינוך. נאומו של מר שרנסקי היה מרגש, כפי שטרח לציין מר נבון ואני התפעלתי בעיקר מהציטוט שלו את פרק כ"ג בתהלים, [ד] גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי. ובעיקר התפעלתי מהחלק האחרון, כאשר קישר את הפסוק לאקטואליה וקבע כי גַּם כִּי נֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא נִירָא רָע כִּי הוא עִמָּנוּ. ואז בא נאומו של שר החינוך.
לאחר מילות השבח והעידוד שהרעיף על הנערים והנערות שהגיעו לשלב הגמר, ולאחר שהוסיף דברים בנוגע לתוכניות החינוכיות של המשרד עליו הוא מופקד, הוא סיים את דבריו במשפט מאוד רלוונטי למעמד המרגש. במשפט הסיום של שר החינוך היה מובלע תיאור של הדרך אותה עשו הנערים והנערות עד למעמד המיוחל, הגמר של חידון התנ"ך, וגם עידוד גלוי להמשיך באותה דרך. וכמובן, כיאה למעמד - משפט הסיום היה ציטוט מספר הספרים (יהושע א'): [ח] לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, (...) כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל. זה ברור שאי-אפשר להגיע לשלב הגמר בחידון בלי לקיים את חלקו הראשון של הפסוק, ובציטוט החלק הזה הביע
כבוד השר הערכה למתמודדים שהגיעו, על המאמץ שעשו. בחלק הפסוק שאחרי שלוש הנקודות בסוגריים, יש הבטחה מפורשת שזו הדרך להצלחה. השאלה היא מה עם שלוש הנקודות שהוספתי בסוגריים, מה הן עושות פה?
ובכן, כמקובל בכתיבה, שלוש הנקודות מייצגות מילים החסרות במשפט שנכתב. במקרה שלנו חסר חלק מן הפסוק ולכך רומזות שלוש הנקודות. במקומן צריכות לבוא המילים: לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כלומר, הפסוק המלא הוא: [ח] לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל. ולא כציטוטו החלקי של כבוד השר. אינני חושד בכבוד השר שציטט מן הזיכרון בלא לעיין תחילה במקור. אפילו אני משתדל להמנע מציטוטים כאלה, ובשעת הדחק אני מקפיד לציין שזה ציטוט מהזיכרון כי אין לפני את המקור. אז מהו מקור הכשל? איך זה שהביא ציטוט חלקי תוך השמטה משמעותית של אמצע הפסוק, לא של סופו או של תחילתו?
ואולי, אולי אין פה כשל. אולי הוא התכוון לצטט מה שנראה לו רלוונטי, והחלק שהושמט - הושמט כי נראה לו מיותר, לא שייך לעניין שלו כשר חינוך? האמת היא, שבשלב הזה כבר מתאים לי להחליף את תוארו לסר החינוך, שכן אם החלק שהושמט, הושמט כי נראה לכבודו שאינו שייך לעניין ולתפקיד שלו כשר חינוך, הרי לנו - על רגל אחת - הסבר יסודי ואמיתי לחולאיה האנושים של מערכת החינוך שלנו. כי אם לומדים תנ"ך בלי כל כוונה להתייחס אליו כאל מורה דרך לחיים, כאשר לומדים אותו בלי כוונה לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ אלא כלימוד אקדמי בלבד - התוצאה של "לימוד" כזה היא שלא זו בלבד שרבדים נרחבים בתוכנו מפקפקים בריש גלי ובשפות זרות בדבר זכותנו על הארץ ובאמיתות זיקתנו אליה, אלא שגם הרמה המוסרית, האישית והחברתית, יורדת למדרגות התחתונות ביותר.
הסיבה שעדיין לא הענקתי לו את התואר, שעל-פי האמור לעיל לכאורה מתאים לו יותר - סר החינוך, היא שמלבד הכישלון הזה - עד עתה הוא נשמע לי די בסדר. הוא נשמע כמי שחותר להשיב למערכת החינוך את הערכים הישנים והטובים. ואם זה נכון - הרי שההשמטה הזאת נבעה מהרצון שלו להיראות טוב בעיני הציניקנים שבתקשורת, שלא יכתבו עליו דברים נוראים בסגנון המקובל אצלם כאילו הוא הולך לבזבז את זמנו היקר של הנוער בלימוד חוקים מיושנים שאינם מתאימים לעולם המודרני. אולי אני טועה, אבל זה לא יצא מגדר ספק ועל כן, על-סמך אירוע שאולי הוא חד-פעמי, עדיין אינני מעניק לו את התואר הזה. כך או אחרת, בכל מאודי אני מקווה שאלופי התנ"ך הצעירים, וגם כל התלמידים במערכת החינוך, לא ילמדו משר החינוך את השיטה הנלוזה להשמיט חלקי פסוקים ובכך לפטור עצמם מהמשמעות הפנימית והאמיתית של פסוקי התנ"ך, וכן מההוראה למעשה האמורה בפירוש בפסוקים רבים בתנ"ך, כמו בפסוק הנ"ל.
סֵפֶר הַתּוֹרָה - מלשון הוראה שבוע זה הוא הרביעי בספירת העומר וגם בשבת זו אנחנו קוראים שתי פרשיות, אַחֲרֵי מוֹת וקְדֹשִׁים. עניינה של ספירת העומר הוא הכנה לקבלת התורה בחג השבועות, שלצורך כך עלינו להתקדש, כפי שקוראים בפרשת יתרו (שמות י"ט): [י] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. [יא] וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי. והדרך להתקדשות עוברת דרך קיום ההוראות המפורטות בשתי הפרשיות שקוראים בשבת זו. בפרשת אחרי מות יש פירוט מלא של עבודת הכהן הגדול, האיש הקדוש ביותר בעם ישראל, בבית המקדש, בקודש הקדשים - המקום הכי קדוש בעולם, ביום הכיפורים, היום הכי קדוש בשנה. הכהן הגדול מייצג את כלל ישראל ועבודתו ביום הכיפורים היא בשם העם כולו כמובן. אלא שעם כל הכבוד למעמדו הנעלה של הכהן הגדול ולעבודתו בבית המקדש, גם עלינו מוטלות משימות שונות בדרך להתקדשות, כל אחד לפי מדרגתו ויכולותיו.
ההמחשה הברורה לאמור לעיל באה בפסוק הראשון של הפרשה השנייה, אחרי פסוק הכותרת (ויקרא י"ט): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אבל עוד קודם לכן, בפרשת אחרי מות יש פרק שלם של איסורי עריות, כי הדרך לקדושה עוברת בנתיב של פרישה מתאוות שונות הטבועות בנפשו של אדם. קודם פרישה מתאוות איסור המפורטות בפרשת אַחֲרֵי מוֹת ואח"כ אימוץ דרכי התנהגות המעלות את האדם למדרגה של קדושה. קודם אזהרה חמורה (פרק י"ח): [ג] כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ; וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה, לֹא תַעֲשׂוּ, וּבְחֻקֹּתֵיהֶם, לֹא תֵלֵכוּ. זה טבעי ללמוד מהשכנים, אבל לכם אסור לעשות זאת, לכם קבעתי כללים אחרים: [ד] אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ, לָלֶכֶת בָּהֶם: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם. ומה נרוויח מזה - פשוט חיים: [ה] וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אֲנִי, ה'.
כי כאשר הולכים כל איש ואישה בשרירות לבו - עד מהרה מחזירים את העולם לתוהו ובוהו, כפי שרואים במו עינינו את תוצאות ה"חינוך" שמתעלם מהתזכורת החוזרת עשרות פעמים בשתי פרשיות אלו, אֲנִי ה' ו-אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. כאן מזהירה התורה במיוחד על איסורי עריות, [ו] אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה: אֲנִי, ה'. כי חוקים שממציאים אנשים, לא באמת עשויים להניא אדם מגילוי עריות. רק המודעות שזהו ציווי של הבורא יתברך יש בכוחה לעשות זאת, וגם זה בקושי. כי יצר העריות הוא חזק עד כדי שיבוש דעתו של אדם לכדי בחירה, מודעת לכאורה - לפרוש ממצוות התורה, להמציא לעצמו חוקים מדעתו, כדי שיוכל להתעלם מאיסורי העריות שבתורה. ואין זו המצאה שלנו (סנהדרין ס"ג/ב): אמר רב יהודה אמר רב, יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה - אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.
אמנם, כדי להתקדש, כדי לקיים את הציווי קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, אין די בפרישה מאיסורים מפורשים כגון עריות וכגון מה שמובא בפרשת קדושים: [טו] לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט--לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. או הציווי: [יא] לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. באלה לא די כדי להתקדש ואפילו אם מקיימים אותם מתוך מודעות של אֲנִי ה' ו-אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. באלה די כדי שאדם, אכן יהיה אדם ולא חיה דו-רגלית, שהיא גרועה מכל חיה ההולכת על ארבע. כדי להתקדש, צריכים למעט גם בדברים המותרים ועל דרך מאמר חז"ל בגמרא (יבמות כ/א): קדש עצמך במותר לך. (רבנו בחיי): נצטוינו בתורה שנפרוש מהתאוות, ואין צריך לומר בדבר האסור כי (אם) גם במותר. וכן אמרו רבותינו ז"ל קדש עצמך במותר לך. וכל הפורש עצמו מן התאוות נקרא קדוש, שכן מצינו בנזיר שלא פרש אלא מהיין בלבד נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו) קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. וכן ישראל בסיני נקראו קדושים (...). כדי שיפרשו מהתאוות - נצטוו על מדת הקדושה. וזהו שכתוב: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.
אפשר גם להפוך את המשפט האחרון של רבנו בחיי ולכתוב: "כדי להתקדש - נצטוו לפרוש מהתאוות" וזה יהיה מדויק באותה מידה. אז זהו העניין של פרשיות השבוע וזהו גם העניין של ספירת העומר, במיוחד של השבוע הרביעי בספירת העומר, השבוע של מידת הנצח. שהרי נצח זה הנצחיות של עם ישראל, שאחד מגילוייה הוא נצחיותו של התנ"ך, אבל נצח זה גם לנצח את התאוות, כולל תאוות היתר, כדי להגיע למדרגה של קדושה ובכך להידבק בבורא עולם אשר נתן לנו את התורה להורות לנו את הדרך לחיים נצחיים. וכאשר זו תהיה המודעות שלנו ושל שר חינוכנו בפרט, אין ספק שהתוצאות החינוכיות ישתפרו פלאים.
