הקדמה: פרשת "אחרי מות-קדושים" היא אחת מן הפרשיות הארוכות עקב חיבורן של שתי פרשיות סמוכות והיא מכילה קמ"ד פסוקים וסימנך: "היד החזקה". הפרשה כוללת ע"ט מצוות וסימנך: "חוכמה", כמו גם מגוון נושאים ועניינים שונים, כמו למשל: עבודתו של הכוהן הגדול בקודש הקודשים ביוה"כ, התרחקות מחוקות הגויים וממנהגיהם, מצוות שבין אדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו ועוד. רש"י על אתר מסב תשומת לבנו ש"פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי התורה תלויים בה". ומכאן, חשיבותה הכבירה.
שלישיית הקודש: לאחר מותם הטראגי של נדב ואביהוא, שניים מארבעת בניו של אהרון, בגלל שהקריבו "אש זרה" אשר לא צוו, אהרון התבקש לבצע מספר פעולות קודש ואחת מהן היתה: להיכנס "לפניי ולפנים", קרי: להיכנס אל הקודש פנימה, פעם אחת בלבד במהלך השנה, ביוה"כ. עבודת קודש זו עשייתה בבגדים מיוחדים וכוללת טבילות ומספר וידויים, כמו גם קרבנות מסוימים. עבודת קודש זו חייבת להיעשות בזהירות מירבית. שאם לא כן, אהרון עלול לשלם בחייו. ועיקר תכליתה: מחילת, סליחת וכפרת עוונותיהם, פשעיהם וחטאיהם של עם ישראל, כדכתיב: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש ולא ימות... וכפר בעדו ובעד כל קהל ישראל...". לסיכום: אהרון, שהיה משבט לוי, נבחר לשמש כ"כלי כפרה" בעבור עם ישראל. יוצא אפוא, שאהרון הוא חלק בלתי נפרד מ"שלישיית הקודש": א. "זמן קדוש" [=יוה"כ]. ב. "מקום קדוש" [=משכן]. ג. "אדם קדוש" [=אהרון].
ושאלתנו: מדוע דווקא אהרון נבחר על-ידי האל לשרת בכהונה הדתית-הרוחנית הגבוהה ביותר ולבצע הלכה למעשה את "עבודת הקודש" הנ"ל? האם "זכייתו" בתפקיד חשוב זה נבעה משום היותו אחיו של משה המנהיג ועקב "הקשר המשפחתי" פעל כאן "ויטמין P"? וליתר דיוק: מהו הגורם/הגורמים שבגללם אהרון "קנה" את מעמדו ואת מקומו בפנתיאון השמות הגדולים והנצחיים של עם ישראל לדורותיו?!
דמותו הייחודית של אהרון: ונראה לנו לקבוע שאהרון מהווה את בחירתו הישירה של האל לתפקידו הרם בזכות ולא בחסד. הוא אינו "ברירת מחדל". וזאת, בזכות פעולותיו ומפעלותיו הרוחניים, בזכות מעשיו הכבירים ובזכות התנהלותו הפרטית והציבורית הראויים לשבח והפסוק המקראי: "ויעש אהרון כאשר צווה" מעיד על כך. אמנם, אהרון היה מעין "כינור שני" בהיררכיה המנהיגותית לאחר משה, אולם, פעמים רבות הוא פעל "עצמאי בשטח". לגבי דידן, אהרון היה מגדולי הדמויות האלמותיות שקמו לעם ישראל במשך אלפי שנות קיומו. באחת הסיטואציות המוכרות לנו ביותר, כשהקב"ה מנסה לשכנע את משה לקבל את השליחות ההיסטורית לגאול את ישראל ממצרים ומשה "מציע" [על-פי מדרשי חז"ל] את אהרון במקומו הקב"ה "מרגיעו" ואומר: "הנה אהרון אחיך יוצא לקראתך. וראך, ושמח בליבו". שמחה ליבית. פנימית. כנה ואמיתית הבוקעת ממעמקי לב אוהב ואשר אך ורק הקב"ה שהוא "בוחן כליות ולב" ורק הוא "יראה ללבב" [בניגוד לאדם "שרואה לעיניים"] יכול להעיד על-כנותה ואמיתיותה. אהרון לא מקנא ומנסה לטרפד את שליחותו של משה אחיו. אדרבה! אהרון משמש כ"עזר שכנגד". תומך. מגבה. מפרגן ואף משמש כ"פה" [=דובר] של משה כשעמדו שניהם לפני פרעה ודרשו בתוקף לשחרר את העם מעול העבדות הקשה מנשוא.
זאת ועוד; אהרון היה היחיד בהיסטוריה המקראית שהגיב באופן מאופק, באופן הירואי, בדממה מוחלטת כששני בניו קיפחו חייהם כנ"ל, ודווקא ביום החשוב ביותר בחייו, ביום השמיני לכהונת המשכן, "יום שנטל עשר עטרות", שנאמר: "וידום אהרון". תרגום: "ושתיק אהרון". דמימה/שתיקה המבטאת "הצדקת הדין" וקבלת "גזירת עליון", בבחינת: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך" ו/או בבחינת: "לך, דומיה - תהילה". יש לציין שעל-פי גירסת התרגום שבידי יהודי תימן התרגום של הביטוי: "וידום אהרון", הוא: "ושבח אהרון". דהיינו: אהרון מתעלה מעל כאבו האדיר ולא רק ששותק, אלא, אף משבח את הקב"ה. רק אדם שהגיע לדרגה ולרמה רוחנית גבוהה ואדירת ממדים שכזו, לדרגה ולרמה שיש בה פן של התבטלות טוטאלית בפני ומפני האל, יתעלה שמו, יכול להיקרא עוד בחייו "אדם מלאך" ובטוחני, שלזה התכוון נביאנו מלאכי [ב', ז']: "כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. כי מלאך ה' צבאות הוא".
חכמינו ע"ה מציינים במקורות רבים את גדלותו וגדולתו, ואת הנהגותיו ודפוסי התנהגויותיו של אהרון הכוהן, כמו גם את עוצמתו המנהיגותית הרוחנית ותרומתו האדירה בעיצוב דמותה ותרבותה של האומה היהודית/ישראלית לדורותיה. אהרון היה אחד מ"שלושת הפרנסים שעמדו לישראל והיה שקול למשה אחיו". עוד בחייו שימש כ"מודל חיקוי" ליישומם של ערכים יהודיים בסיסיים ומומלצים בחום, כמו למשל: אהבת האדם והזולת, קירוב רחוקים לתורה, צניעות, ענווה, יושרה ציבורית ועוד. מותו הדרמטי היווה "מכה קשה" לעם, שהרי "נסתלקו ענני הכבוד" ואף אצל הקב"ה "קשה הייתה מיתתו של אהרון כשבירת הלוחות".
