רוברט בזה (1908-1988) מטובי האמנים שהתברכנו בהם, ממייסדי תנועת "אופקים חדשים", זוכה לעדנה בתערוכת הרטרוספקטיבה המרתקת והמופלאה שלו במוזיאון תל אביב. פרופ' מוטי עומר, עושה צדק היסטורי באופן עקבי במשך כל שנות ניהולו את המוזיאון, ומעניק לקהל הישראלי את הזכות לחוות בתערוכות של טובי האמנים שלנו, שמסיבות שונות ולא אובייקטיביות לא זכו לאפשרות זו בימי חייהם. וגם אם זכו להציג בתקופות קודמות, שהדור הנוכחי עדיין לא היה קיים, הרי שלטון קליקה מסוימת בסצינה האמנותית התל אביבית התעלם מנוכחותם, וגזר עליהם להיות אלמונים.
כל זאת - למרות שרוברט בזה, יליד אתונה, הוערך בביקורות אמנות של טובי מבקרי האמנות בתערוכות שעשה עד שנות השישים, כאמן ייחודי באיכותו. כאקוורליסט מחונן, שציורי צבעי המים שלו מפתיעים ומרהיבים עד היום. וכן, למרות שהיה ממייסדי תנועת "אופקים חדשים" המהפכנית.
הוא זכה להערכת ד"ר חיים גמזו, גדול המבקרים שהיו לנו, ראובן ברמן, יואב בראל ועוד. יכולתו הוירטואוזית בשליטה במכחול צבעי המים, שיצרה אקוורלים שעלו על אלה של זריצקי, שטרייכמן וסטמצקי ביחד, והם פורטים על לב כל צופה - יכולתו זו לא הייתה יחידה. את אישיותו רודפת הצדק והכה אנושית ביטא להפליא בדגמים לפסליו ובתבליטים - שם הביע את מחאתו נגד עוולות חברתיות ובמיוחד יצא כנגד המלחמות. תבליטו "עוזי מפורק" העשוי טרה קוטה צבועה בלבן, והמודבק על-רקע עץ צבוע בשחור מ-1953, הוא בעל עוצמה ונוכחות הפונה לכל אחד, ומזכירה את ציורו של פיקאסו "גרניקה", בו זעק כנגד הפצצת הכפר הספרדי והשמדת תושביו במלחמת האזרחים הספרדית. הקומפוזיציה של חלקי ה"עוזי" המפורק היא זעקתו של באזה כנגד כל המלחמות הגורמות לקטל.
בציורי המים האווריריים, שרובם משקפים את הנוף הישראלי הטבול באור, אור שהכיר בילדותו ביוון, יש ביטוי לאישותו החצויה בין הנטורליסטי והאקספרסיבי לבין המופשט הגיאומטרי. הוא הכיר את כל תולדות האמנות בשנים בהן חי בפריס, התיידד עם גדולי האמנים, וספח אליו התרשמויות מכל העושר שחזה בו. כך אנו מוצאים בציוריו המאוחרים והבשלים, קומפוזיציות מופשטות, שניכר בהן שיצר אותן פסל. הן מאוד מחוברות לתולדות הפיסול הן מראשית המאה העשרים, והן לזרמים שהפציעו שוב מחדש בחלק השני של המאה, ונראים עד היום אצל הפסלים האנגלים והאמריקניים. אלא שהוא לא זכה לכך שאת המאקטים שלו, הפסלים הקטנים שהיו כעין סקיצות הכנה לפסלים מונומנטליים - לא זכה שיממשו אותם בגדול. מלבד פסל נפלא אחד, "שער לחופש" מ-1969, שהוצב בגינה שליד בית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" ברמת גן. למרבה הצער, הפסל הושחת, כפי שקרה לפסלו של תומרקין שהוצב בקמפוס אוניברסיטת תל אביב ליד בניין "מכסיקו", ונשאר שם ללא החלק המשמעותי שנגדע ממנו. ל"שער החופש" של באזה לא היה אפילו מזל כזה, ולאחר שהושחת סיים את חייו באתר גרוטאות ברזל להתכה.
לאוהבי האמנות יש הזדמנות פז לחזות בציורי מים מופלאים שמזכירים את נחום גוטמן, אך יש בהם את ייחודיותו של באזה. הם פשוט מלטפים את לבו של כל צופה בהם, בשקיפויות, בשכבות המעודנות, ובשילוב של היסוד המופשט עם היסוד הפיגורטיבי ואקספרסיבי גם יחד. כך גם הדגמים לפסליו המחוברים לפסליו של ברנקוזי בשאיפה להגיע אל על, בתנועה המאורכת שלהם ובבנייה הצרופה, החזקה והמושלמת.
בספר היפהפה המלווה את התערוכה, פרי עבודתה של פרופ' גילה בלס, מקופלים תולדות חייו, שנעו בין ישראל (בה היה מחלוצי האמנים ביפו העתיקה, ובצפת) לבין פריס, ובין ישראל ליוון, שם בילה את שנותיו האחרונות. לשאלה מדוע בעשורים האחרונים לחייו הפוריים לא נחשף לתערוכות בארץ אלא רק בפריס ואירופה - למסתורין הזה אין תשובה בספר.
למוטי עומר היה חשוב להעניק לשוחרי האומנות בארץ את האפשרות להכיר אמן דגול זה, תוך חוויה מסעירה, שהעלעול והקריאה בספר המעמיק והעשיר רק מחזקים אותה. לא להחמיץ!!!
