מרדכי בר-און, ממייסדי
שלום עכשיו, חיבר את הספר החשוב ביותר על תולדות התנועה. רבים מעמודיו של הספר עב הכרס מוקדשים ליחסים עם אש"ף, אך אין בהם שום אזכור לתוכנית השלבים של ערפאת. בר-און רצה, כנראה, להאמין שזו אינה קיימת. להצהרת אלג'יר הוא משווה משמעות חיובית ביותר: "החלטת המועצה הלאומית הפלשתינית דרשה, במשתמע, שישראל תשוב לגבולות 1947 - דרישה בלתי-קבילה לחלוטין מבחינתה של ישראל - ואף על-פי כן, ההחלטה סימלה הכרה במדינת ישראל וקבלה של פתרון שתי המדינות".
מקרהו של פייסל חוסייני, מיופה הכוח של אש"ף בירושלים, מספק עוד דוגמה לנטייתם של ראשי תנועות השלום להסיק מהצהרות וממעשים של הצד הערבי את המסקנות החיוביות ביותר שאפשר, ולהתעלם מעדויות חותכות לאי-נכונותן. ב-1992 הצהיר חוסייני במועדון הנוער הערבי ברבת-עמון: "לא ויתרנו ולא נוותר על-אף מחויבות מן המחויבויות הקיימות זה למעלה מ-70 שנה... יש לנו בתוך חברתנו הפלשתינית והערבית המאוחדת היכולות להתמודד עם החברה הישראלית המפוצלת... עלינו לאלץ את החברה הישראלית לשתף פעולה עם... חברתנו הערבית, ובהמשך להביא להמסתה של 'הישות הציונית' בהדרגה". חוסייני השמיע הצהרות נוספות באותה רוח.
אלא שחוסייני היה מחביביו של "מחנה השלום" הישראלי. כיוון שרשמית לא היה חבר אש"ף, החוק הישראלי האוסר מפגשים עם חברי ארגוני טרור, שהיה אז בתוקף, לא חל על מפגשים איתו. תקופה זו של ערב אוסלו, שחוסייני אמר בה את דבריו המצוטטים לעיל, מתוארת כך בספרו של מרדכי בר-און: "קם דור חדש של מנהיגים פלשתינים... אנשים צעירים כמו... פייסל חוסייני... רוב תנועות השלום הישראליות קיימו מגעים עם מנהיגים חדשים אלה, וניסו לשכנע את הציבור הישראלי שפלשתינים אלו עשויים להיות שותפים למו"מ".
את סירובו של חלק מהציבור הישראלי להשתכנע שפניו של אש"ף לשלום הסביר בר-און במוגבלותם של הבלתי-משתכנעים: אין להם הפתיחוּת, התחכום והמבט קדימה האופייניים לתנועות השלום. הוא ציין שהיהודים המזרחים נוטים להיות חשדנים יותר כלפי כוונותיהם של הערבים, והוסיף שלפי ניתוח הנתונים בסקרים, יש לכך קשר עם היותם משכילים פחות ודתיים יותר; ושגם בקרב האשכנזים שוררת חשדנות כלפי תהליך השלום בקרב בעלי ההשכלה הנמוכה, המסורתיים והדתיים. הוא סיכם: "הסברה היא שהשכלה גבוהה חושפת את הפרטים למגוון רחב של דעות, מאמנת אותם בצורות חדשות של חשיבה אנליטית וגמישה, ומאפשרת להם לבחון סוגיות בפחות אמוציונליות וביותר ביקורת עצמית - ומכאן, ביתר סובלנות והבנה של ה'אחר' ושל מורכבות הסוגיות".
זו הרציונליזציה של בר-און לאשלייתו של מחנה השלום שוויתורים ישראלים מספקים יובילו לשלום - אשליה הזהה לזו של הילד המוכה, שאם יתקן את דרכיו ויתאמץ די הצורך להיות 'טוב', תבוא לו ישועה. מידע נוסף שממנו התעלמו תנועות השלום מתוך דבקותן זו באמונתן קשור בעמדותיו של העולם הערבי המוסלמי כלפי מיעוטים דתיים ואתניים החיים בתחומי שלטונו. אין מדובר רק בשנאה לישראל, המטופחת בעולם הערבי בידי הממשלות ומערכות החינוך והתקשורת הנשלטות על ידיהן, ועל-ידי אנשי דת - אלא גם באיבה מושרשת היטב כלפי מגוון מיעוטים אחרים באזור.
השפלתם, אפלייתם, ולעתים גם רדיפתם האלימה של מיעוטים דתיים - ובכלל זה הד'ימים, הלא הם בני החסות הנוצרים והיהודים - אפיינה את העולם הערבי-מוסלמי עוד משחר ימי האיסלאם. גם מיעוטים אתניים, קרי מוסלמים שאינם ערבים, זכו ליחס דומה.
בעת החדשה, עוינות זו מתבטאת בין השאר בלחץ המופעל על מיעוטים נוצריים בעולם הערבי מאז נסיגת המעצמות הקולוניאליות. במצרים, למשל, הנחשבת לקוסמופוליטית שבמדינות ערב, סובלים הנוצרים הקופטים - המונים כנראה כעשירית מאוכלוסיית המדינה - מחקיקה דרקונית המצרה את צעדיהם ומאלימות חוזרת ונשנית. בלבנון הולכת האוכלוסיה הנוצרית ונכחדת, ושיעורה צונח בכל מדינות ערב.
עוד ביטוי לכך, הפעם כלפי עם מוסלמי שאינו ערבי, הוא רדיפת הכורדים בסוריה ובעירק, הזוכה לתמיכה-שבשתיקה מהעולם הערבי כולו.
סדאם חוסיין תכנן ככל הנראה לבצע בכורדים רצח-עם, והספיק, לפני שהפנה את כוחותיו לכיבוש כווית ב-1990, לטבוח רבבות מהם, בין השאר בנשק כימי. אחרי מלחמת המפרץ של 1990-1991 חזר לתקוף את הכורדים, עד שנתקל בהתנגדות אווירית מצד ארה"ב ובנות בריתה. מספר הכורדים שרצח סדאם מתקרב ככל הנראה ל-200 אלף.
