נסענו לראות את היכל איקאה החדש. היינו ארבעה במכונית והנושא שהלהיט את הרוחות היה מפעל הפיס. "שערוריה, לחלק פרס ראשון של 74 מיליון שקלים" - אמר מן הספסל האחורי.
"למה? דווקא טוב שהם מחלקים פרסים גדולים" - השיב הספסל הקדמי והצביע על בניין ציבורי, שהשלט "נבנה בכספי מפעל הפיס" התבלט על קירו החיצוני. או אולי היה זה "מפעל פיס קהילתי" או "תחנת פיס לבריאות המשפחה" ואולי "היכל פיס לתרבות ואמנויות".
"אז למה לתת כל-כך הרבה כסף לאדם אחד? אפשר לחלק ארבעה פרסים של עשרה מיליון שקל ואת שאר הכסף - 36 מיליון שקלים - המון כסף, לתת למטרות ציבוריות אחרות", הצטרף קול מן הספסל האחורי. הנהג שתק.
"דווקא שיחלקו! כל מה שהצטבר כשאין זוכה - יצטרף לפרס", המשיך היושב מלפנים.
"אתה סוציאליסט, אבל במכירת אשליות להמונים - אתה דווקא קפיטליסט" - זעף היושב מאחור.
"אז מה אתה היית עושה ב-74 מיליון שקלים?"
"זה רק 55 מיליון - אחרי מס", לא התאפק הנהג.
"רק 55 מיליון?" - הגיעה תגובה לועגת. "ומה היית עושה ב-55 מיליון?"
במכונית השתרר שקט. השאלה הלא-מפתיעה עצרה את נפנופי הידיים ואת הקולות המתרגשים. זה סכום גדול וצריך רגע של הרהור, כאשר חושבים עליו ועל המסכות האדומות שבהן צריך להסתתר בעת קבלת הצ'ק. בינתיים נכנסנו לחניון הגדול והוויכוח פסק לטובת החניה והעלייה אל קומת הרהיטים.
אך, אילו היינו זוכים בפיס, לא היינו נוסעים להיכל איקאה. היינו נוסעים, בוודאי, להיכל מפואר יותר.
במסעדת החנות, על מרק ושניצלונים, התחדש הוויכוח. עכשיו הייתה לנהג השתקן הודעה מפתיעה: "אני חושב שלא הייתי משנה דבר מאורח חיי".
"באמת, אתה לא נורמלי! אני הייתי נוסע לטייל בעולם. אבל במצבי הבריאותי [הדובר בשנות השמונים לחייו] זה קצת קשה. אילו זכיתי בפיס בגיל יותר צעיר... הייתי קורע את העולם. כעת הייתי נוסע לחודש לפריז, מפוצץ את המסעדות הטובות ביותר... טס רק במחלקת עסקים. נהנה מהחיים. צריך למצות הכל"...
שניים מאיתנו ישבו לועסים בשקט, מקשיבים. הוותרן (בשנות השבעים לחייו) החזיר מלחמה: "אני לא מתלונן. יש לי די כסף כדי לשבת עם ידידים לשתות קפה ואני לא צריך יותר. העיקר הבריאות"...
"זה נורא שאתה לא שואף לשום דבר. אילו כולם היו כמוך, העולם לא היה מתקדם לשום מקום"...
"זה לא כל-כך נורא להיות לא שאפתן", כך הוותרן.
והוא זכה מיד לתגובה נחרצת: "כשעבדתי, תמיד רציתי להגיע ליותר. כשקיבלתי דרגה, ביקשתי עוד אחת. כשקיבלתי תפקיד, רציתי להתקדם. אוי, זה עלה לי בבריאות".
"מסקנה, גם לאי-שאפתנות יש יתרונות" - סיכם הנהג בנינוחות והזמין קינוח.
כשנסענו בדרך חזרה ועברנו את בית הפיס, הסתכלנו עליו והוויכוח לא התחדש. תיק"ו.
