גם מפלגת "העבודה" וגם ההסתדרות הכללית כמעט שמחקו כליל את הצבע האדום מן הלוגו שלהן. אולי מחמת הבושה. כי הרי בישראל החדשה, האמיצה, הבון טון הוא רק "לעשות כסף". בישראל החדשה, הנכונה, רק לוזרים לובשים בגדים מהוהים ועובדים - עובדים ממש - בידיהם. כאן רק לוזרים נוסעים באוטובוסים. כאן רק לוזרים לובשים פחות מחליפה. ומה לנו, מפלגת העבודה המפוארת, ומה לנו, ההסתדרות שלאחר הווינר הסקסי והאולטימטיבי
חיים רמון, מה לנו ולאבק האדם המשתכר בחודש מזיע ומסריח ומאובק מה שאנחנו, האצולה, "עושים", במשרדנו הענק והממוזג, בלי לזוז כלל מכורסת עור הצבי, במקסימום חצי יום?
גם מפלגת "העבודה", וגם ההסתדרות, כמעט שמחקו כליל מן הלוגו שלהן, אולי מחמת הבושה, את הצבע האדום. שלא נהיה מזוהים, חלילה, עם ה"לוזרים". אפילו בלקסיקון העברי כבר לא נותרה בכלל (חוץ מאשר בשמו של בנק...) המילה: "פועלים". ומי שהאחרים חשים כלפיו רק בוז וסלידה ודחייה, לא יאחר לחוש זאת. וכך היום, רק פנסיונרים מבוססים למדי הם עיקר מצביעיה של "העבודה". כמעט רק הם עודם מצביעים לה. כנראה שרק בשל אינרציה. ואולי גם - איזה מזל! - אולי גם בגלל שבעצם גם אין להם שום חלופות. מטאטאי הרחובות הרוסיים הקשישים אינם מצביעים "עבודה". ממש לא. בצדק גמור הם חשים: "מה לנו ולהם?". וגם כל עובד קבלן הרואה על בשרו הדואב כי לכאורה לא "העבודה" וגם לא ההסתדרות נוקפות אפילו אצבע למגר את תופעת "מיקור החוץ" - את העובדה שמניקיון עד אבטחה ועד תחזוקה ועד שירותי משרד - הכל נעשה היום במשרדי ממשלה, בבתי חולים, ברשויות מקומיות - הכל נעשה היום כמעט בלעדית בעזרת "קבלנים" - "קבלנים" שמציעים את המחיר הכי זול על-ידי שהם משלמים לעובדיהם כאילו היו אלה אחרוני העבדים. אני, למשל, משתכר היום (אכן, יש לי גם 3,000 שקל פנסיה...) למעשה פחות משכר המינימום, שימו לב: פחות משכר המינימום!!!
כי מה, שנמזער אנחנו - "העבודה" או "ההסתדרות" - את רווחיהם של חברינו לאנטוראז'? שנמזער את תקציביהם של עמיתינו לשדרת השלטון? שנפגע במיקסום הקדוש של רווחיהם האדירים - ההוגנים, המתחייבים, הנכונים של ידידינו ואנשי שלומנו?
אין היום בישראל מפלגה לפועלים. אלא אם כן, אולי, שלי יחימוביץ' היא מפלגה בפני עצמה. אין היום בישראל מפלגה לפועלים. אין בישראל איש שבאמת רואה בהם משהו יותר מאשר "רע הכרחי", משהו שלמראהו ראוי רק להפנות את המבט אל הצד - להפנות את המבט אל הצד ומייד לשנות נושא על-ידי להג צדקני ואינסופי ולחלוטין חלול על "ענייני שלום וביטחון".
"לעשות כסף" - זהו היום הבון טון. "לעשות כסף". "להצליח". להימנות על המעמד הנכון. להדחיק ולהתעלם בסלידה ובקבס, ואולי גם בצקצוק לשון, מתנאי חייהן של התרנגולות המטילות לנו את הביצים לאומלט של הבוקר. להדחיק ולהתעלם בסלידה ובקבס, ואולי גם בצקצוק לשון, מתנאי חייהם, אכן, גם מתנאי מותם, של העגלים המספקים לנו לצהריים את האנטריקוט או את הפילה מיניון. להדחיק ולהתעלם בסלידה ובקבס, ואולי גם בצקצוק לשון, מתנאי חייהם של האלה, הצללים השקופים האלה, שמנקים לנו את הרחובות, או מפנים לנו את האשפה, או שעומדים ליד המכונות הגדולות ההן שהופכות לנו את החלב ליוגורט פרוביוטי.
רק שהנה באה עכשיו פרשת
הולילנד והתפוצצה בפרצופינו, כאילו משהו פה היה מפתיע, והיא מראה עכשיו לכולנו מה שכולנו בעצם ידענו זה מכבר: שאנחנו חולים. שכבר מזמן לא "תיאבון בריא" מדריך את המדינה הזאת, אלא המחלה המבחילה שנקראת בולימיה. שכבר מזמן לא אכילה הגיונית לשובע יש אצלנו, אלא תאוות זלילה בולמוסית, איומה, חולנית וממארת. פתאום אנחנו קולטים בצלילות נוראה ובוהקת שהפכנו, אנו - רודפי ה"הצלחה" - הפכנו למאוסים. הפכנו לדוחים. הפכנו לכאלה שרבים מאוד, רבים מאוד-מאוד - פעם יכולנו לומר שזה מקנאה, לא עוד - ירקדו על הגגות, פשוט ירקדו על הגגות, ביום בו יוחלט - אם יוחלט - להטיל אותנו בבחילה אל מעמקי הכלא.
כל העולם הוא מטוטלת. "שיר אהבת פועלי הבניין" של אתמול הוא היום רשימה מפחידה של עבירות פליליות. מ"מגילת זכויות התלמיד" של היום נתפלץ כולנו בתדהמה ובאי-אמון מחר. ומה"הבנה" כי מי שעושה הכל, אבל הכל, כדי להיות כמה שיותר גבוה במידרג הכלכלי הוא "גיבור" - מה"הבנה" הזאת התחלנו להתפכח בחלחלה. כנראה שנוכח המראה הלא ייאמן של תהומות השחיתות והסיאוב ותאוות הבצע, מה"הבנה" הזאת התחלנו להתפכח, בחלחלה, בשבוע שחלף.
אנשים צריכים לעבוד כדי לחיות. כדי שיהיה להם די לחיים טובים. לחיים יפים. ולא כדי להוכיח, באיזה משחק "מונופול" מטורף, חובק עולם, משחק שהפיונים הנשגלים בו הם אנחנו כולנו, לחיות רק כדי להוכיח - למי, לעזאזל? - ש"שלי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי גדול".
וכשנקלוט - אכן עכשיו אנחנו כולנו קולטים - שלא "בריאות" יש כאן אלא מחלה. וכשנפסיק לסגוד, כמו לאלים, לאלה ש"עשו את זה" (כן, גם
מייקל ג'קסון "עשה את זה") וכשנקלוט כולנו - כן, ממש באלה הימים אנחנו קולטים - שכל הללו, "האצולה", הם בדיוק כמונו, ובעצם לא פעם הם גם מאוד-מאוד-מאוד פחות מאיתנו, או אז נחליט, או אז נזכור, או אז נשוב לזכור, שאת ה"עוגה" צריך לחלק לגמרי אחרת. שלכל אחד מ"איתנו" מגיע לא פחות, לא פחות(!!!) משמגיע "להם". וכשאנחנו - שהכרתנו בערך עצמנו נולדה היום מחדש, כשאנחנו, למעלה ממחצית העם!!! (כל המשתכרים היום רק שכר מינימום!) כשאנחנו נתחיל להיות "ציבור" - או אז יקומו ויימצאו לנו גם שליחי הציבור. האם יהיו שליחיו של הציבור החדש הזה אישים קיימים מתוך השדרה הנוכחית של מנהיגי "העבודה"? אולי שניים מהם יהיו. ואולי שלושה. אבל פרשת "הולילנד" והמיאוס הנורא מרדיפת הבצע ומרודפי הבצע אשר הביאה עימה, היא תהיה הדחיפה הקטנה אשר תהפוך אחורה את תנועת המטוטלת. אשר תשיב את ה
כבוד לאדם העובד באשר הוא אדם עובד; אשר תשיב לציבור האנשים ש"פשוט עובדים" את הלגיטימיות; ותשיב את הכוח. וכשזה פתאום יהיה, ויהיה הכי מובן מאליו שבעולם, כנראה לא נוכל אז להצביע על יום אחד מסוים שבו זה קרה. או על יום מסוים אחד אשר בו זה החל. אבל נוכל לקרוא לאותה תקופה חדשה, אשר בה כל מי שיקום בבוקר לעבודה ויעבוד, יהיה לו כבוד ויהיה לו משקל ויהיה לו ערך - נוכל לקרוא לאותה תקופה חדשה בשם "עידן האחד במאי".