למה הפסקתי לתרום לעמותות

אם היה מי שחשב כי יש מתנדבים בעמותות הוא צדק. יש אנשים המנדבים את זמנם וכוחם וטוב ליבם. הם אינם נשיאי העמותות ומנכ"ליהן, שהפכו את העמותות לג'וב משתלם במשכורות מוגזמות שאין בינם לבין התנדבות שום דבר. זו עוד הזדמנות לתפוס ג'וב עם תלוש משכורת, פנסיה הטבות וכו'. הכל במסגרת ה"נורמה" במקביל לשכר מנכ"לים בחברות ממשלתיות, כי נשיאי העמותות התחברו מיד לרמת המשכורות הגבוהה והמתגמלת של הפקידות הממשלתית הציבורית. משכורתה של נאווה ברק, נשיאת עלם ומי שהייתה לשעבר רעייתו של אהוד ברק, מונה זה שנים, סך של עשרים אלף שקלים בחודש. נאווה ברק בוודאי עובדת קשה, אבל לא צנועה ולא מתנדבת. כדאי לזכור את העובדה הזו אם יש לכם ייסורי מצפון מול נוער עלם חסר המזל. בהקשר לזה אני חושבת שזו חוצפה לבקש מכולנו, תוך לחיצה על כפתור החמלה שיש לכל אחד ואחד, לשלוח באס אמ אס, המפרנס את החברות הסלולריות, 10 שקלים, לכל מיני מטרות, חדשות לבקרים, כדי להאיר את הקיר בעזריאלי ולתת תחושת "כולנו אחים-עוזרים זה לזה, בעיקר דואגים למשכורות בכירי העמותות". החמדנות, שהיא מאפיין ישראלי של השנים האחרונות, הופכת ניהול עמותה לג'וב משתלם רב-הטבות ואת מנהג התרומה האישית למנהג שיחלוף מהר מן העולם הישראלי.

פילנתרופיה וחסד קיימים בכול האומות. האמריקנים, אלה שהצליחו בגדול, מייסדי ובעלי המפעלים, וחברות הענק הוותיקות, רואים דרך חיים בפילנתרופיה למען מטרות סדורות. באמריקה קוראים לזה להחזיר לקהילה את מה שקיבלנו מהם. מילטון הרשי, יצרן השוקולד, שייסד את חברת הרשי בפנסילבניה בתחילת המאה ה-20 וראה ברכה בעמלו, הפך את הפילנתרופיה לשיפור משמעותי בחיי הקהילה... לעיר שבנה קראו בשם הרשי, ובה בנה על חשבונו, בתי מגורים נוחים למשפחות העובדים, בתי ספר ברמה גבוהה, קולג' לנוער המעוניין בעתיד בתעשיה, אוניברסיטה, שירותים רפואיים ופארק לדוגמה של תרבות וספורט, שם נבנו ברכות, מגרשי טניס וכדורגל, אתרי רכיבה ולימודי ספורט בכל הענפים. עשרות אלפי עובדי חברת ג'נרל אלקטריק זכו אף הם בהטבות מפליגות לעובדים, כאלמנט מעודד ליצור גאוות יחידה ועובדים מרוצים (איפה הימים היפים ההם?). מייסד חברת פיליפס ההולנדית שינה את חייה עיר שלמה (איינדהובן) למען עובדי חברת פיליפס. כבר בראשית המאה ה-20 בנתה פיליפס שכונות מגורים, בתי ספר, הקימה אגודות ספורט ודאגה לבריאות העובדים ומשפחותיהם וכל "ילד פיליפס" מובטח לו, בכל דור, ללמוד לימודים גבוהים בבוא הזמן. ביל גייטס תורם חלק ענקי מהונו העצום לקרן מוסדרת למען חינוך באפריקה ומדינות בעולם השלישי. כל חברה מדגישה את חובה לחברה שגרמה לה להתעשר. הפילנתרופיה באורח החיים האמריקני היא מצווה אלמנטרית. כל חברה בחרה לה את התחום שהיא משקיעה בו כספים למען העולם: מחקר רפואי, בתי ספר, מחקר מדעי בכל תחום, חינוך ושוב חינוך, ועוד אלפי מטרות חשובות. יש אינספור דוגמאות כאלה בכל העולם. בארץ, שרי אריסון בהשראת אביה, טד ואחיה, משקיעה מכספיה בבתי חולים ושאר מפעלות למען החברה הישראלית. לעומתם, משפחת עופר רצתה להקדיש מכספה למוזיאון תל אביב בתנאי שמוזיאון תל אביב יקרא מוזיאון עופר. תשוקת הפרסום וההלל העצמי לא התאימה למוזיאון תל אביב שזכה בתורמים אחרים שלא קפצו בראש להנציח את שמם. המשפחות עתירות ההון בישראל תורמות בוודאי כספים למטרות שונות אבל העיקרון להחזיר לציבור שגרם להתעשרות החברות המסחריות, בדרך של תרומות למטרות חשובות, עדיין לא קיים כאן. יש אם כן עמותות בישראל, 40 אלף במספר!!! מי יודע ממי הם אוספים, באיזה תירוץ ולא לאן הולך הכסף?

לפי נתוני שנת 2002, גלגלו העמותות סך שנתי של 65 מיליארד שקלים! והתרימו למען נושאי דת, רווחה ובריאות, תרבות ופנאי, חינוך ומחקר, פילנתרופיה, שיכון ופיתוח. כמו-כן קיבלו 3,000 עמותות תמיכה ממשלתית במיליארדי שקלים. משכורתה השנתית של שרי ריבקין, מנכ"ל עמותת ידיד לעזרה לנזקקים לשנת 2007, הייתה 462 אלף שקלים (ברוטו). עמותת וראייטי, משכורת המנכ"ל, אריה רוגל, 555 אלף שקלים לשנת 2008 (ברוטו). עמותת לתת, משכורתו של ערן וינטרוב המנכ"ל, 375 אלף שקלים בשנת 2008 (ברוטו). אגודת יד שרה, משכורתו של מנהל אגף הכספים לשנת 2008 הייתה 207 אלף שקלים (ברוטו). מנכ"ל עמותת איל"ן שמעון צוריאלי, שכר לשנת 2008 - 393 אלף שקלים (ברוטו). הרשימה ארוכה ומגוונת ואגב יש עמותות צנועות יותר. הצנועה מכולן: עמותת אנונימוס למען חיות, בה מרוויחה המנכ"ל רק קצת יותר מ-1000 שקלים בחודש! משכורת סמלית לחלוטין.

פעם קראו לתופעה "שנור" שהיא שיטה יהודית עתיקה, פרי שנות גלות, של איסוף כספים למען מטרות של עזרה לנזקקים, לכלות עניות למשפחות מרובות ילדים רעבים וכו'. במהלך שנות האלפיים הפך השנור לדרך חיים. ישראלים ויהודים היו סבורים כי זה הצד "היהודי" החיובי שמעיד על נדיבות, אחדות העם, דאגה לקהילה ועזרה הדדית. בילדותי היו שולחים אותנו, ילדי בית הספר, עם קופות, או קופסת קרטון, לעבור מבית לבית. אבי ז"ל לא אהב שאני כילדה הולכת מבית לבית, עם קופה ופנקס קבלות. כבר אז הסביר לי שזה תפקידה של המדינה לדאוג למצוקות או לשיפור החיים של האזרחים ושזה לא תפקיד של ילדי בית-ספר. הוא אמר שאין לדעת לאן בדיוק הולך הכסף שאנחנו הילדים אספנו. הקשבתי לו, אבל ביקשתי להיות בדיוק "כמו כולם" ולאסוף כסף למטרות חשובות.