מדינת ישראל מתיימרת להיות כאחת מארצות המערב והעומדת בראשן, הארץ המובטחת - אמריקה. וכחלק מהרצון להשתייך לקבוצה זו של מובילות העולם החופשי, ישנו אימוץ מודל כלכלי הדוגל בחופש כלכלי, פתיחת גבולות וחסמים, הפרטות, ובשקט, הסרת אחריות המדינה ותפקודה. כלומר, העברת נושאים שונים לכתפי האזרח הפשוט.
יש מתארים זאת, שהמגזר הציבורי הינו דוגמה לאדם שמן שיש להוריד ממשקלו, אבל אני הייתי מעדיף לתאר זאת בצורה שבה המגזר הציבורי הינו סוג של ספינה שוקעת, הנדרשת להציל עצמה או את קברניטיה, ומה הכי פשוט להשליך לים אם לא את החלשים תחילה. לכן, אחריות המדינה בתחומי רווחה, חינוך, בריאות ועוד כהנה וכהנה תחומים, עוברים לטיפול על-ידי אזרחי המדינה, כאילו שהמיסים השונים: ביטוח לאומי, בריאות, מס הכנסה, מע"מ ועוד, לא אמורים היו מיסודם לפתור את הבעיות האלו.
כך התפתח לו מגזר נוסף לאחר המגזר הפרטי-עסקי והמגזר הציבורי, יש עתה מגזר שלישי, המאגד בתוכו עמותות וארגונים הנותנים לאזרח את מה שהיה אמור להינתן על-ידי המדינה.
ואם נציג מספרים אז בתוך עשרים שנה חל גידול מדהים במדינה של עמותות, מפחות מארבעת אלפים משנות השמונים לקרוב לארבעים אלף עמותות בישראל.
יש שיראו בגידול העצום דבר המעיד על חוסנה של החברה בישראל, ונכונות האזרח לסייע, להיות מעורב. אבל לי המביט מהצד, נראה דווקא שבניגוד לשאיפת העמותות לצמצם את מימדי התחלואה החברתית הן דווקא תורמות לביסוסה - ולרוב לא במתכוון חלילה.
המדינה בודקת את יכולות הציבור כל פעם מחדש. קיצוץ בסל הבריאות מוביל להקמת עמותה שתתן מענה לחולה המסוים. נפתרה הבעיה, עתה אפשר לקצץ תרופה אחרת. המדינה רוצה לסגור מוסדות לטיפול בבעיות נוער בסיכון, רווחה ועוד. עמותות הקמות לתת מענה לציבור הפונה, קוברות סופית את הסיכוי שהחלטה זו תשתנה. תופעה של פקידי משרדים שאמורים לטפל בבעיות הנוגעות למשרדם, המפנים את הפונים אל העמותות לקבל סיוע היא תופעה שכבר נדונה, וממחישה את האידיאולוגיה המדינית של העברת האחראיות מכתפי המדינה לכתפי האזרח.
אותה מדיניות קפיטליסטית שדוגלת בתעסוקה במשק ולא משנה במה, במלחמה במובטלים ולא באבטלה, היא דווקא זו שפועלת כחלק מהמדיניות שלה ליצור חברה שמבקשת ושנסמכת, שצריכה כוכבי טלוויזיה וימי שידור נרחבים, שיפעלו למען השכבות החלשות. היא שיוצרת מנגנון משומן של כספים מועברים באמצעות "שנור", בחסד, ולא בזכות שלך בהיותך אזרח במדינה.
בדברי על תרבות השנור אני מתייחס בעיקר לגיוס ילדינו להתרמות השונות.
אודה ואתוודה, אין דבר יותר מרנין ומשמח, מלראות ילד העוסק בצרכי הציבור ומתרים למען מטרות טובות. אתה רואה תלמיד כזה וליבך מתמלא גאווה. כל הדיבורים על נוער לא אכפתי ולא מעורב נעלמים באותו הרגע והכיס נפתח. אותם תחושות עולות וצפות גם בפעם השנייה כשאתה נדרש לקום ולתרום, אבל כשטפטוף הנקישות בדלת הופך לזרם שוטף שאינו פוסק, וגם מחוץ לבית הוא תופס אותך, ברמזור עם האוטו או סתם ברחוב, אתה נאלץ להדוף את המתרימים ואתה מתחיל להרגיש חסר אונים.
התרומות שהיו אמורות להיות משהו משלים, בנוסף לתקציבי המדינה והסיוע של מוסדותיה, הפכו להיות הדבר המרכזי, המצפון של המדינה ופקידיה עובר אליך האזרח הפשוט. ישנם אנשים שסובלים ממחלות, עוני ורעב, ואתה הוא שצריך ללכת עם המצפון, עם ההרגשה של החובה לעשות ולא לשבת מנגד.
ולא שאתה לא רוצה לתרום, אבל בפעם האחרונה שתרמת קראת אחרי כן, שיותר ממחצית כספי העמותות יוצאים על שכר לעובדים או יותר נכון לראשי העמותה.
שם נרדף לכסף קל הוא הקמת עמותה ולא משנה למה. כשמשרד רשם העמותות שאמור לבקר את העמותות האלו, נדרש לעשות זאת עם מספר עובדים בודדים, מול ארבעים אלף עמותות, אתה יודע שאין כאן אלא משום לעג לרש. אין שום כוונה באמת שהוא יצליח להתמודד עם זה, ואין שום עניין למוסדות המדינה לגרום לעמותות לתקן את עצמן. גם שם נותנים לתפיסת השוק החופשי לפעול. מי שחזק שורד. עמותות נפתחות ונסגרות חדשות לבקרים, אי-סדרים או בעיות אחרות בעמותה, גורמים מיד לסגירתה ופתיחתה מחדש תחת שם חדש, וכאילו כלום לא קרה. רק לאחרונה צפינו במנהלת עמותה שהתרימה ציוד חשמלי לנזקקים, והמוצרים מצאו את הדרך דווקא לביתה. האם היא היחידה? בטוח שלא. האם זה ימנע מהעמותה שלה שלא להתקיים? כמה טפסים, שינוי שם וממשיכים בדרך.
אבן יסוד בהקמת עמותה היא הקמת חבר נאמנים, שיבוץ ידוען או פוליטיקאי הרוצה להתפרסם בעשייה ציבורית, קטלוג מרשים והרבה רוח, והרי לך עמותה לתפארת.
רק נסו פעם להתמודד עם מבטו המאשים של הילד המתרים או מבטם הציני של הקופאית בסופר ושאר העומדים בתור.
לסיום, אני מתוודה שלמרות הכול וכמו כל שנה אני מתכוון לתרום לאלו שאני רואה לנכון. ומקווה, ומצפה, שהתרומה תמצא את דרכה למקום הנכון, לאדם הנכון.
