שמאל וימין: אמילי, אנחנו לא שונאים

"מדוע השמאל מלא שנאה לימין, למתנחלים", זעקה במאמרה אתמול ("דעות", 25.4) אמילי עמרוסי, וכיוונה-האשימה, בין השאר, את ה"שמאל הלאומי". הנה כתב ההגנה: בקיץ פרסמנו שמואל הספרי ואני את הספרון הכחול של "השמאל הלאומי". בחרנו לזעוק. לטלטל. לדבר קשה. וזה מעצבן. מאוד דומה למה שעושה בדרך-כלל כל בוקר שעון מעורר, כדי להקיץ. כי ישראל חייבת להתעורר. ישראל שלנו, ושלך אמילי, כי אין לנו ארץ אחרת. רק צריך להביט במראה ולראות כיצדנ"אית ישראל שלנו האהובה בשנת 2010. ישראלים שמתכננים לשרוף בובה של ברק אובמה במדורות ל"ג בעומר, ואין פוצה פה. ישראלית אחרת, ח"כ מרינה סולוטקין, זוממת לאסור בחוק על ערביות לחבוש כיסוי ראש, אף שליהודיות מותר, ואין קול ואין עונה. וישראלי אחר, ח"כ יעקב כץ, למנוע מח"כ ניצן הורוביץ לארח נציגים של הקהילה הגאה בכנסת ישראל. "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה", זעק אהוד מנור המנוח, ולא ידע כמה ניבא וצדק. נכון, אמילי. כתבנו ב"שמאל הלאומי" דברים קשים. וכן, דיברנו ברור, לא חלש. ניכשנו מבין השורות את כל ה"כאילו", "כזה" ואת כל ה"זורם" - שפת ה"הניו אייג'" המעורפל, המתחטא והמטשטש, שכה מקובלת בשנים האחרונות. בקיצור - כתבנו בלי להדליק ג'וינט לפני. וחטפנו על זה, בעיקר על זה. בהתחלה אמרו לנו, משמאל, אתם ליברמן. פאשיסטים, קראו לנו, שוביניסטים, אפילו נציונל-סוציאליסטים (כלומר, נאצים), ומה לא? מדוע? כי כתבנו דברים קשים על המחנה האהוב שלנו, המחנה שאנחנו נמנים עליו, מחנה גדול ורב שהתכווץ - מחנה השמאל. זה מחנה שהפך נבוך, התבלבל ונמלט בשנים האחרונות אל חיק המרכז החלול והכוזב. שם הוא מסתופף עדיין בחוסר-נחת. מחנה גדול ורב, שגדל והתחנך על אהבת הארץ ואהבת האדם, על ציונות הומניסטית, על שוויון ופטריוטיזם, על צדק וחביב אדם שנברא בצלם, על יהדות ודמוקרטיה - ועתה המחנה הזה מנמנם. והמתנחלים התעוררו. והתנפלו על "צומת ספרים" ששיווקה את הספר. למה? כי גם על המתנחלים כתבנו בתקיפות. קראנו לפושעי הגבעות "מוחות שטופים" וכיוצא בכך. אבל לא רק על המתנחלים שמתעללים בערבים כתבנו קשה. הכללנו בתוכם גם את כל המתנחלים הטובים שבכל זאת שותקים ומגלגלים עיניים כשיש מי מביניהם שמכנה פוגרום יהודי בערבים - "תג מחיר". מין שם מכובס, מכוער, לפשע יהודי שעוד נתבייש בו כשילדינו יתבגרו וישאלו, למה החרשתם. ומה ענית לנו, אמילי? "המוחות השטופים האלה הולידו פרץ של יצירה בתחום המוזיקה, האומנות והספרות". זו לא תשובה. ממתי עיסוק במוזיקה ובספרות ממרק עוולות? ממתי הוא תירוץ שמגן על פשעים? ואם כבר, מתי שמענו לאחרונה על רב שפירסם פסק הלכה נגד פושעי הגבעות שהדליקו שדות או גנבו קרקעות או הציתו מסגדים? מתי פרסמו המוסיקאים או הסופרים מקרב המתנחלים קול קורא נגד פשעים כאלה? ואם הם שותקים, למה שזה ייעצר בהצתות? אין לנו ארץ אחרת. גם לא לך, אמילי. וצריך לחזור לציונות. את ארץ ישראל שלנו, בין הירדן לים, עליה יש לנו זכות מכוח הקושאן התנ"כי, צריך לחלק. את הכיבוש צריך לסיים. עם הסכם או בלעדיו. ולהקים פה חברת מופת. זה מה שדוד בן-גוריון עשה ביום שישי אחד בארבע אחר-הצהריים בשדרות רוטשילד בתל אביב. והוא ידע שדקה אחרי, יפלשו צבאות ערב וינסו לדחוק אותנו לים. וזה היה מעט מפחיד יותר מאיומי הקאסמים. ובכל זאת בן-גוריון והימין והציונות הדתית תמכו במדינה גם בידיעה שירושלים העתיקה שלנו, האהובה, נשארה בה בחוץ, כי היו ציונים. וציונות זה קודם כל בית יהודי לעם היהודי במדינה ריבונית ועם גבולות. ועל גבולותינו נגן מגבולותינו. כן, השמאל חייב לחזור ולהיזכר שהוא הציונות, כדי להיות גדול ורחב וצודק ועם דגל ישראל ביד. אבל גם הימין. שחלקו הפך בשנים האחרונות לפוסט-ציוני. ימין שרוצה מדינה אחת בין הירדן לים, קפיטליסטית וחזירית. זה, בעצם, ימין פוסט-ציוני. לא, אנחנו לא שונאים אותך, אמילי, אנחנו בוכים. עלינו. וזועקים כדי שמשהו יתחיל לזוז פה כבר.