מנחם בן, בעל הטור "קו המשווה" בתרבות
מעריב, הוא אחד מאנשי "הכתיבה הקלה" בתחום הביקורת הספרותית והחברתית, והוא, מאידך, גם משורר "רציני" (אני זוכר אותו כנער נחמד למראה, שבמחצית הראשונה של שנות השישים, בהיותו עדיין תלמיד בתיכון, ישב בחברת המשוררים בבתי הקפה ושתה בצמא את דבריהם. אחר-כך גם כתב שירים בעצמו ואף תירגם, בגיל צעיר מאוד, את המשורר האמריקני-אנגלי "הכבד" ת. ס. אליוט).
כאן אולי המקום לציין שאין לי דבר נגדו. אדרבא, הוא היה, אולי יותר מכל אחד אחר, לפופוליזטור של השירה, שהיא, לצערנו הרב, אניגמטית במידה רבה לרוב קוראי העברית בארץ. שנים רבות הוא "לכלך את ידיו", כדברי המשורר המנוח יאיר הורוביץ, בכתיבת רשימותיו הרבות, שפורסמו במקומונים ובעיתונים היומיים על משוררים ועל ספריהם. לכן אפשר לסבול את היותו מרבה ברכילות, שבה הוא מספר על המאבקים ב"בברנז'ה" הספרותית ובסיפורים אישיים משלו המשתלבים בה, וכן גם אפשר לסלוח לו על נטייתו לתבל את רשימותיו אלה ברמיזות מיניות.
כמו-כן, אין לי דבר נגדו, כשבאחרונה הוא גם הפך להיות "ידוען" לאחר שהשתתף בתוכנית הטלוויזיה "
האח הגדול - וי. איי. פי", שם הוא הופיע, כך סיפרו לי, כאוהב מושבע של אלוהים והתנ"ך וכמתנגד חריף לתורת דרווין, וכן הציג עצמו כהוגה דעות בעניינים חברתיים ומבקר חריף של משרד החינוך על דרך הוראת מקצועות התנ"ך והספרות.
מאידך, יש לי השגות רבות על "ליגת העל" של השירה העברית, ברשימתו האחרונה, שהופיעה ב-24.4.10 בטור "קו המשווה" של המוסף לתרבות של מעריב, ושבה הוא בחר את תריסר הטובים ביותר מבין המשוררים הישראלים ב-62 שנות המדינה.
אינני מתכוון כלל להתייחס בשלילה לבחירתו של מנחם בן בקלסיקנים, כמו אלתרמן ואורי צבי גרינברג (שלא אחר מאשר
יוסי שריד, שגם הוא כתב ספרי שירה - יצא במחאה, כשהיה עוד ח"כ צעיר, נגד מסיבת יום הולדתו ה-80 של אצ"ג, שנערכה בכנסת ביוזמת בגין).
אשר למשוררים בהווה - הוא שכח לגמרי את אמיר גלבע, את חיים גורי, ע. הלל ודן פגיס, ודבק אל כל אותם שמות שהוזכרו לעיתים קרובות כל-כך בטורי הספרות השטחיים של 50 השנים האחרונות, כמו שמם של נתן זך, דוד אבידן, דליה רביקוביץ ודליה הרץ.
מהו משורר טוב ומיהו משורר גרוע, זה המכונה לעיתים גם בתואר "פוליגון"? התשובות לשאלות אלו הן אומנם קשות, אך ברוב המקרים הן, בכל-זאת, ניתנות להיאמר ולהיקבע.
ובכן, אחרי שעקבתי אחר כתבי-עת הספרותיים והמדורים לספרות של כמעט כל העיתונים העבריים (שרובם כבר אינם מזמן), ואחרי שקראתי את רוב ספרי השירה העברית בספריות ציבוריות כמו-גם בספרייתי הפרטית (שבה יש לי יותר מ-500 ספרי שירה, שחלק מהם ניקנו וחלק אחר ניתנו לי על-ידי מחבריהם בצרוף הקדשה) - אני יכול לומר, בהחלטיות, כי בחירתו של מנחם בן אינה מקובלת עליי באשר לששת האחרונים (אם כי אני מסכים לשישה הראשונים אך לא למיקומם).
ניקח לדוגמה את בחירתו במשוררת יונה וולך, שכמה משיריה הם אכן מצויינים, אבל רוב השאר הם, לדעתי, בבחינת שרבוטים מבולבלים של נפש סוערת וגם חולנית במידה רבה. היא אומנם זכתה לביוגרפיה רבת-המכר, שכתב העיתונאי יגאל סרנה (שיצאה עתה במהדורה חדשה), שלפיה מצטיירת דמות של נערה יתומה ומעוררת חמלה, המתבגרת להיות אשה מוזרה, "זוללת" גברים צעירים, אמנים ומשוררים-מתחילים, שאיבדו אצלה את בתוליהם, אקסהיביציונסטית וחולנית. במקרה שלה מתפעל מנחם בן משיריה, ובעיקר מאלה המבטאים את זיקתה לאלוהים.
ברשימת תריסר המשוררים הנבחרים שלי - הייתי מציג במקום ראשון, כמו שעשה מנחם בן, את אלתרמן, אחריו את שלונסקי (שנעדר מרשימתו של בן), אחר-כך את אצ"ג,
יהודה עמיחי (משורר הדימויים בעלי הרקע הדתי), חיים גורי (משורר המלחמות והמטאפורות), אמיר גלבע (בעל הסגנון המיוחד), דן פגיס (כותב השירים ה"גבישיים"), דליה רביקוביץ ("המשוררת המקוננת"), נתן זך (מעצב "השירה החדשה"), דוד אבידן (הנועז והחדשן) ונתן יונתן (הרומנטי שבין המשוררים) ואת יוסי גמזו (המשורר הזועם).
