השתתפתי לאחרונה בישיבה משותפת של נציגי ארגונים שמאליים בתל אביב -
שלום עכשיו, שמאל לאומי, מרצ, חדש, "קמפוס" - על שיתוף בדרכי פעולה, מה לומר לציבור ואיך. בהחלטות: הפגנת אחד במאי, והפגנה לכבוד השישה ביוני. לתמיכה זכתה ההצעה להעלות את הערך "דמוקרטיה" לראש רשימת הסיסמאות שאיתם תצא קואליציית השמאל לכבוש את לב הציבור.
ישבתי שם מצויד בדברים שאני יודע על השפעה, נקודת המפגש בין פוליטיקה בימי שלום ופסיכולוגיה, וחרקתי שן. האסטרטגיה שהמשתתפים בחרו מנוגדת לכל מה שידוע לי כאיש מקצוע, ולכל מה שמוסכם למעשה בתחום הפסיכולוגיה של ההשפעה. מאמר זה הוא תרומתי לדיון.
אחת המוסכמות בתחום שלנו היא ש
ככל שהמעשה-המאבק שגור וחוזר על עצמו, הוא משדר חולשה; חזרה שגרתית על אותו התסריט נתפסת כהודאה בכישלונות הקודמים של אותו מעשה עצמו. לעומת זאת, חידוש, כל מעשה או ביטוי חדש ובלתי-שגרתי, יש בו תוספת כוח השפעה, גם אם הוא נכשל. הוא מקרין יצירתיות, תושייה ותחכום, המתקשרים עם היכולת "לשלוף" כלי נשק חדשים, ולהפתיע במאבק הציבורי.
לאור זאת אני רואה את הבחירה באחד במאי: רק מי ששבוי בשגרה כבריטואל דתי, יכול להתלהב מהרעיון הזה היום, ולהניח שיש בו כדי להשפיע על הציבור לטובה מבחינתו. לעומת זאת, בפגישה חסר היה אפילו ביטוי אחד של רעיון בלתי-שגרתי, חדש, המכוון לעורר תשומת לב.
הרעיון להעלות את ה"דמוקרטיה" על ראש שמחתנו מנוגד בתכלית הניגוד לכמה עקרונות מקובלים בתחום הפסיכולוגיה של ההשפעה. בנוסף להיותו מילה חסרת-משמעות פוליטית, שהרי כולם בעד דמוקרטיה (במדינת אפרטהייד!), הוא אינו "מזיז" לאנשים שום דבר בלב, ואינו מסוגל ליצור מעורבות רגשית המעוררת לשינוי, לפעולה כלשהי. הכלל המכתיב את המסקנה הזאת הוא:
כדי לעורר רצון לשינוי, חייבים לעביר לאדם מסר שמשמעותו גם שלילית, שמשהו במצב הקיים הוא רע, מסוכן, או פוגע בו אישית.
לפזר מילים יפות כ"ערכים" זו דרך השפעה יעילה כדי
לא לשנות, כדי לשמר את המצב הקיים. זה מה שעושים בחינוך, כדי לאלף את הילדים להיות יהודים וציונים וחיילים טובים. "דמוקרטיה" (המרכאות באות כדי להזכיר שהכוונה למילה, לא למהות), בהקשר האסטרטגי של המטרה לעורר את הציבור לפנות לשמאל, טובה בדיוק כמו "ציונות" או "יהדות", לא יותר.
הרעיון להעלות את הדמוקרטיה כערך מרכזי במאבקי השמאל הועלה בהקשר ל"כיבוש". הוא הוצע כתחליף להתמודדות ישירה עם "כיבוש". הרעיון מבטא את הדבר המסוכן ביותר שהשמאל יכול לעשות לעצמו: לשווק לציבור את מה שהציבור רגיל לשמוע, במקום את מה שהציבור צריך לשמוע. זוהי תגובה "זקנה", שגרתית. זה מה שעשה המרכז-שמאל בכל ה"קמפיינים" שלו בבחירות בשלושים השנים האחרונות. החלטה כזאת נראית לי כדוגמא קלאסית של ניוון ארגוני: "זה מה שהביא אותנו עד הלום - זה מה שנדבק בו בנאמנות".
בדרך הפנייה לציבור, השמאל הלך בעקבות שכירי-החרב ששכר, משרדי הפרסום, כדי שיקבעו לו את האסטרטגיה. הידע בפסיכולוגיה של השפעה שצריך היה להנחות אותם, הוא:
האסטרטגים של השיווק מומחים רק בלמכור את מה שהציבור משתוקק לו ממילא, או לפחות משהו המתאים לדחפים המוטבעים בו. הם מומחים בגניבת-דעת, זה תפקידם. אין בהם תועלת לצורך "מכירת" משהו כפינוי התנחלויות, כי אי-אפשר לגנוב את דעתו של הציבור בקשר להתנגדות העזה שזה יעורר, ואל מול הפחד העמוק בציבור מפני התוצאות. הדרך לשכנע אנשים לאמץ רעיון המפחיד אותם היא בהתגברות על הפחדנות בגלוי, בהנמקה רציונלית ומוסרית, שמסקנתה צורך בהחלטה אמיצה לשינוי המצב המסוכן הקיים. היא מחייבת דוגמא אישית של מנהיגות נחושה, שיש לה אומץ לדבר בגלוי על הפחדים, ויכולת לשכנע בצורך להתגבר על הפחדים למען הסיכוי לנצח במאבק.
